בחיים המשותפים צריך לתת מקום גם לעניינים אינטימיים, פרטיים, בחלקם אולי קצת לא נעימים. לכל זוג בעולם יש מפת רגישויות משלו
שיר-לי גולן, פורסם ב18.02.2017.
האינטימיות שנוצרת עם שותפינו למיטה ולחיים כרוכה גם בגורמים פחות יפים ויותר מביכים: נפיחות, שיהוקים קולניים, הפרשות גוף וריחות לא סקסיים בעליל.
"בתחילת הקשר הזוגי אנחנו משקיעים מאמץ גדול בהבלטת החלקים היפים שיש בנו, במטרה ברורה לעורר תשוקה ולבסס את הקשר, ונוטים להצניע חלקים אחרים", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "עם הזמן וככל שהקשר מתבסס, נבנית האינטימיות המושתתת על ביטחון, אותנטיות ופתיחות הדדית, וה'אנחנו' שקורם עור וגידים מתחיל לכתוב את הנרטיב הזוגי המיוחד שלנו, שניזון כמובן מההיסטוריה האישית, מהחינוך, מהערכים, מהתכונות של כל אחד מאיתנו ומהשקפת העולם. אחד הדברים שיושפעו מזה הוא מידת החופשיות שנחוש בנושא הפרשות, ריחות ורעשים שהגוף האנושי מייצר באופן טבעי".
שימור התשוקה
זה עשוי להיות מביך, בעיקר – גם בימינו עתירי התקינות הפוליטית והחתירה לשוויון מגדרי – עבור נשים. לא במקרה מספרות רבות כיצד הן שולחות את הפרטנר לקנות מים או סיגריות או סתם להתאוורר קצת בלובי המלון בעת חופשה בחו"ל, איך פיתחו מומחיות בריפוד האסלה בנייר טואלט או באיזו מידה הן מוכנות להזניח את הדאגה למשק המים הארצי המידלדל, העיקר שזה שחושב שהן אלילות לא ישמע את המתרחש בשירותים הסגורים מעברו השני של הקיר.
"הדברים האלה מתחילים לקרות בשלב כלשהו ביחסים", אומרת שער־מנדל, "בטח כשמתחילים לישון יחד לילות שלמים וצצות שאלות כמו האם להיכנס לשירותים כשיש פוק, האם לסגור את הדלת כשמשתינים, האם צריך לצחצח שיניים בבוקר לפני הנשיקה או לא, האם זה בסדר להיות לידו/ה בשיער מלוכלך או בתחתונים בלויים, האם ואיך להעיר על נחירות וכו', ומעבר לזה – האם זו אינטימיות, האם זה מושך או דוחה, מקרב או מרחיק, האם העובדה שאנחנו מתוודעים לצדדים האלה באחר הופכת אותנו ל'חברים' על חשבון האינטימיות הזוגית? האם אחרי שנראה, נשמע או נריח דם, פיפי וקקי אצל האדם שמושך אותנו, חוויית ההנאה המינית, שמקורה הרי באותם אזורים בדיוק, תיפגע?"
התשובה רחוקה מלהיות חד־משמעית. גברים אמנם נוטים להתייחס לעולם כולו כאל בית השימוש הפרטי שלהם, אולם מנשים עדיין מצופה להתנהג באופן אצילי ולהצניע ככל האפשר את צורכיהן הגופניים הבסיסיים. לא במקרה הן סובלות מעצירות פי שלושה יותר מגברים.
"ההתייחסות לצרכים משתנה בין חברות שונות, תקופות ואפילו משפחות", אומרת שער־מנדל. "כנגזרת של השונות הזאת, יש אנשים שמבחינתם ההיחשפות לדברים האלה היא טבעית ומסמלת קרבה ועליית מדרגה ביחסים הזוגיים. מבחינתם זו עדות לכך שהם מרגישים טוב זה עם זה ולא מתביישים, שיחסיהם נעשו קרובים, בטוחים ונעימים מספיק כדי להכיל גם את האלמנטים האלה, ונקודת המוצא היא שזה לגיטימי שיש ביחסים גם 'לכלוך'. אחרים יטענו מנגד שאובדן הבושה מסמל את סוף עידן התשוקה ואת הכניסה לעידן של חברות, משהו יותר אפלטוני בקשר הזוגי. יש מי שזה בעיניהם שלב טבעי ואף רצוי, ואחרים שיעשו הכל כדי להימנע מזה, במטרה לשמר את התשוקה. וכמובן, יהיו כאלה שהתנהגויות מסוימות ייתפסו בעיניהם כלגיטימיות ואחרות לא – פיפי בדלת פתוחה זה בסדר, למשל, אבל לא מעבר לזה".
הסגנון הזוגי
אבל בתכלס מדובר בשדה מוקשים. "כשהדברים האלה עולים לפני השטח מתחילה איזושהי בדיקה זהירה ואיטית", מסבירה שער־מנדל. "קורה משהו, צד אחד בוחן איך השני מגיב ובהתאם לכך הוא יתנהג להבא – יצניע או לא את מה שעד אז לא קרה בפרהסיה הזוגית. לכן חשוב להיות אותנטיים בתגובות, ואם אחד הצדדים נרתע מהמעשה שהוחצן מוטב שהוא ייתן לזה ביטוי, בעדינות כמובן ומתוך כבוד. הדיאלוג הזה צריך להיות קטן, לא בהכרח מילולי אבל ברור מספיק כדי לסמן את גבולות הגזרה. טעות לא מכוונת היא כמובן לגיטימית, אבל כדאי לשדר את ההעדפות בזמן בניית האינטימיות הזאת של הקולות וההפרשות, כי בנקודה הזאת ייקבע הסגנון הזוגי הספציפי, שצריך להתאים לשני הצדדים".
ומה אם בעיניו זה בסדר להפליץ במיטה ואותה זה דוחה?
"לפעמים עושים מזה צחוק וזה עובר, אבל אם היא ממש נרתעת ומתבאסת, זה יהיה בעייתי בשלב כזה או אחר. בהתחלה תהיה רק קצת מבוכה כשזה יקרה, אחר כך היא תעמיד פנים שהיא מתעלמת ובסוף זה ממש יפריע לה, וחבל. ההשפעה של הדברים האלה על המשיכה גדולה מספיק כדי להתיישר לפי הקו שמכתיב זה שהחצנת האלמנטים הללו אינה לרוחו. זה עלול להתפרש אצלו כפלישה לפרטיות, כהבעת חוסר כבוד, ואפילו לכבות את משיכתו המינית לאחר. צריך גם לזכור שיש הבדל בין התפלקויות לא מכוונות שקורות לכולנו, וזה כמובן טבעי ואנושי, לבין מעשים מכוונים".
לא מפתיע שנושא הצרכים וההפרשות מעורר תגובות ורגשות עוצמתיים. האמביוולנטיות החברתית, התנועה בין גועל להנאה בהקשרים האלה, בהכרח משפיעה על הגבולות שלנו כפרטים וכזוגות. "כל זוג בוחר את סוג האינטימיות שהוא מפתח, אם להעניק לה נימה חברית וחופשית יותר או לשמור על גבולות ומסתורין. צריך רק לזכור שלהיות בזוגיות זה בהכרח לחלוק אינטימיות עם האחר".
היכולת שלנו לאהוב ולהיות נאהבים תלויה בדפוס ההיקשרות שחווינו בינקותנו • אבל אל דאגה: לכל פגיעה יש תיקון.
שיר-לי גולן, פורסם ב20.05.2017.
לא פשוט לענות על השאלה מה זאת אהבה, אבל כשמרגישים אותה יודעים שזה זה, וכשהיא איננה זה כואב. יש לה שלל צורות והמון ביטויים וקצת כמו הגוף שלנו, גם היא לא סימטרית בדרך כלל. לפעמים, כמו בשיר, פעם תורו לאהוב ופעם תורה, לפעמים אחד מהם מסוגל רק לתת אהבה או רק לקבל אותה. כדי לאהוב באמת צריך גם לדעת להיות נאהב.
"האהבה היא אמנם מילה אחת, אבל היא משמשת אותנו לתיאור סוגים שונים ומגוונים של קשרים", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל, "ואפילו בקטגוריית האהבה הרומנטית יש לה גוונים: יש קשר רומנטי שמבוסס על תשוקה מינית ויש אחרים שיושבים על סימביוזה ודרמה, כאלה שמתבססים על חברות וביטחון ואחרים שמתחזקים בעצם יחסי מטפל־מטופל. בזוגיות יש חוזים גלויים וסמויים, מודעים ולא מודעים, וגם בין בני הזוג החולקים אהבה יש למילה הזאת פרשנויות שונות וכל אחד מהם עשוי לתפוס את המילים 'לאהוב' ו'להיות נאהב' באופן אחר. הפערים הללו כמובן יוצרים פגיעויות רבות, אבל הם תמיד שם, שהרי כל אחד מגיע לקשר הרומנטי עם המזוודה האישית, המשפחתית, החברתית והתרבותית שלו. המשותף לכולנו הוא הצורך בהיקשרות".
צורך הישרדותי
אצל תינוקות הצורך לעורר אמפתיה ואהבה הוא הישרדותי ממש, שהרי הם חסרי אונים ותלויים באופן מוחלט במבוגר שיגונן עליהם ויטפל בהם. כשזה קורה, נוצר עם הזמן קשר ספציפי, ייחודי, בין התינוק לדמות המטפלת העיקרית בו, וההשפעה ביניהם הדדית, גם אם לא סימטרית. שם, בקשר הראשון והחיוני הזה, מתחיל הכל: היכולת לאהוב מחד והיכולת להרגיש נאהב, ייחודי, בעל נוכחות, משמעות ושייכות מאידך. לסגנון ההיקשרות שחווה התינוק בתחילת דרכו בעולם ישנה השפעה מכרעת על יכולתו לאהוב ולחוש נאהב בעתיד, בחייו הבוגרים.
"לרוב נוצרת היקשרות מספיק טובה, בוודאי כשהיא בטוחה, אבל גם כשהיא אמביוולנטית או נמנעת", מאפיינת שער־מנדל. "הפנמת דפוסי ההיקשרות, גם כשהם כוללים חרדה ויוצרים חיבור בין אהבה לסבל וגם כשהם מובילים להימנעות ולקושי להרגיש, משפיעה על הזוגיות העתידית ועל היכולת הרגשית לאהוב. ככל שההיקשרות בטוחה יותר, כך מי שחוו אותה יחוו התקרבות והתרחקות בצורה מאוזנת יותר. לעומתם מי שסגנון ההיקשרות שלהם לא בטוח יחוו קשר או התרחקות כבליעה או כנטישה, וזה כמובן מבלבל. עם זאת, חשוב לציין שהדברים האלה עשויים להשתנות עם השנים, ולעיתים הביטחון שהיה מתערער או להפך, בזכות אופי הקשרים הרומנטיים שאנשים יוצרים – יש מי שבזכות קשר קרוב עושים ממש תיקון, וזה כמובן עדיף על פני שחזור נטישות".
אז יש אנשים שלא יודעים לאהוב?
"לדעת לאהוב זה בעצם לדעת להיות תלוי, להבין שאינך שלם, שאתה זקוק למישהו, או כמו שאמר לאקאן – 'לאהוב זה לתת מה שאין לך', כלומר, את נותנת לאחר את מה שבעצם חסר לך, ובדרך הזאת שניכם מקבלים את זה. אבל כן, יש מי שמפחדים מתלותיות ולכן לא יאפשרו לזה לקרות, יש מי שלא מסוגלים להיות או להרגיש נאהבים, יש כאלה שקל להם יותר לתת אהבה מאשר לקבל אותה. צריך לזכור שבעבר אהבה כלל לא הייתה חלק מהחוזה הזוגי, ואילו היום הכל נבחן על פיה, אלא שבדרך כלל יש בזוג אחד שאוהב ורוצה יותר, וזה טבעי, בייחוד לאור העובדה שהריקוד הזוגי הוא עניין דינמי, משתנה. הרי לא הגיוני ששני אנשים יאהבו תמיד באותה מידה, ומה שחשוב הוא שתהיה מידה מספקת של אהבה ושל הדדיות".
חוויה נרקיסיסטית
בהינתן חוסר הסימטריה המובנה, חשובה הגמישות. "כשצד אחד עושה מחוות של אהבה כל הזמן, הוא לרוב גורם לשני לאהוב אותו בזכות מה שהוא מקבל", מסבירה שער־מנדל. "אבל ברגע שלא ניתנת לשני הצדדים הזדמנות לאהוב, כשצד אחד לא מקבל אהבה, זה בהכרח פוגע. כשאדם לא מסוגל לקבל אהבה השני יחוש אגואיסט, ירגיש רע עם עצמו ויישאר בסופו של דבר עם ריק, עם כוחות מדוללים. מצבים כאלה לא יכולים לעבוד לאורך זמן. יש מי שלמדו בילדות שצריך לתת כל הזמן כדי שיאהבו אותם (פוחדים שאם לא ייתנו – ינטשו אותם) והם נוטים לוותר לגמרי על עצמם מתוך חוסר אמונה ביכולת שלהם להיות נאהבים, אבל למצבים כאלה יש מחיר כבד מאוד.
מה חשוב יותר, לאהוב או להיות נאהב?
"יש מי שיעדיפו לאהוב, כי זה מקנה להם תחושת שליטה או כי ככה הם חשים חיות, ואחרים שאצלם זה נובע מהתחושה שאינם זכאים לאהבה. אבל בסופו של דבר חשוב לחוות את שני חלקי החוויה הזאת ולכן כדאי לנסות לתת לבן הזוג לאהוב אותך, משום שזו הזדמנות לשנות חוויות מוטמעות מהילדות מצד אחד, ומצד שני, זה יחסוך ממנו את התסכול הנלווה לאהבה שנחסמת. במצבים הפוכים קורה שאנחנו מתאהבים במישהו רק משום שהוא אוהב אותנו. זאת חוויה נרקיסיסטית אדירה, אבל לאורך זמן זה לא מספיק והאהבה הזאת נוטה להפוך לכלוב של זהב. צריך לזכור שכל אחד מאיתנו יודע לתת אהבה כמו שהוא יודע, וזה לא תמיד מאוזן, וזה בסדר. מה שחשוב הוא להיות מודעים לזה, להשתדל להיות מותאמים זה לזה וכך לאפשר לזוגיות לצמוח ולהשתפר".
חיי הזוגיות מלאים ועמוסים בעצבים ובכעסים שונים • לרוב הם רגעיים וחולפים, אך לעיתים מעידים על בעיה אמיתית
שיר-לי גולן, פורסם ב24.02.2018.
זה לא הכי רומנטי, אבל קורה שאנחנו כועסים על בני הזוג, מסננים בשקט קללות כשהם מעצבנים אותנו. זה לא בהכרח אומר שאנחנו לא אוהבים אותם, גם ברגעי הקיצון האלה כשנדמה לנו שאנחנו ממש שונאים אותם, וזה לא חייב להוביל לפרידה. אבל הכניסה ללופ הרוגז והעצבים צריכה להדליק נורה אדומה.
"ראשית כדאי לזכור שזה קורה לכולם", מרגיעה המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "כולנו מתפוצצים לפעמים על בני הזוג שלנו, על שטויות. זה טבעי ובלתי נמנע, כי כששני אנשים גרים יחד יש התנגשות בין דרכי התנהלות וגישות והתנהגויות. אז בהתחלה, בשלב האופורי, הכל מקסים אותנו, וגם ההבדלים מתקבלים בחמלה ובסלחנות, ואנחנו מדביקים להתנהגויות בעלות פוטנציאל מעצבן כינויי חיבה ואפילו מוחמאים מזה ש'הוא כזה פרופסור מפוזר, שהוא חייב את עזרתי בכל בוקר כדי למצוא את מפתחות המכונית'".
אבל שלב ההתאהבות הוא לרוב קצר. "כאשר הפאזה הזאת חולפת, פתאום הכל מעצבן: טון הדיבור שלה, הדרך שבה הוא שותה את הקפה, הקולות שהיא עושה כשהיא אוכלת, העובדה שהוא מתעקש לחתוך את הירקות על השיש ולא על קרש החיתוך, טיפות המים שנושרות ממנה כשהיא יוצאת מהמקלחת בלי להתנגב וזה שהוא תמיד מאבד את המפתחות. חיי היומיום מספקים אינסוף הזדמנויות להתעצבן, וכשהכל בו מעצבן, אנחנו מסיקים שהוא עצמו פשוט מעצבן. הבעיה היא שככל שיש יותר התרגזויות כאלה מתרבות גם ההצקות ההדדיות והתחושה הכללית נעשית רעה".
המבט הביקורתי
הבעיה טמונה פחות בהתנהגות בני הזוג ויותר בתגובה שלנו. "הבסיס לכעס שאותן זוטות מעוררות הוא בראש ובראשונה הפרשנות שאנחנו מעניקים להן", מסבירה שער־מנדל. "אנחנו מתרגמים את זה שהוא לא מוריד את מושב האסלה ואת זה שהיא שותה בקולניות את המרק כחוסר התחשבות בבקשותינו שינהג אחרת, כזלזול, ומגיבים בעצם לתחושה הזאת, שלאחר לא אכפת מאיתנו, ולא לטיפות המים על הרצפה או לפירורים שנשארים על השיש. זה יכול לקרות בגלל איזשהו נושא לא פתור ולא מדובר ביחסים, שאנחנו חוששים לפתוח, ולכן הכעס מנותב למקומות אחרים ומתפשט ומחרב כל חלקה טובה, או בשל היציאה מהשלב הראשון האופורי ומפנטזיית השלמות, ואז או שהצד שני חוזר לעצמו, משתדל פחות לשאת חן ועושה טעויות, או שהמבט שלנו עליו נעשה ביקורתי יותר".
למה עוד אנחנו כועסים?
"סיבה נוספת יכולה להיות שתלטנות, צורך חזק מאוד בשליטה וגישה שלפיה הדברים צריכים להיעשות רק בדרך אחת והיא הדרך שלי, או כתוצאה מכעס של הצד השני עלינו, שגורם לו להיות 'לא נחמד' ומעורר בנו תגובה נקמנית וכעוסה, ולפעמים הכעס הכרוני הזה הוא כן ביטוי לזה שהאהבה נגמרה. במצבים האלה אנחנו כועסים על עצמנו שאנחנו עדיין שם ולא מסוגלים לעזוב, ומוציאים את התסכול על הצד השני. הוא מעצבן אותנו גם כשהוא ממש נחמד".
מעגל הרוגז מתעצם והולך עד כדי תחושה של תגובה אלרגית ממש לכל מעשה או אמירה של בן הזוג. "כשהביקורת, הכעס והאכזבה משתלטים על היחסים ועל התחושות, חשוב להיות כנים עם עצמנו ולבדוק מאיפה זה מגיע. להבין בינינו לבין עצמנו האם אנחנו משליכים על האחר עניינים לא פתורים שלנו, מעשה לא הוגן שעלול לפגוע בדימוי העצמי שלו. להבין מהי הבעיה האמיתית – האם ייתכן שאנחנו לא שלמים עם הקשר? שאנחנו חולי שליטה? אולי האחר באמת לא מתחשב מספיק? התשובה לא תמיד תהיה קלה ונוחה, אבל חשוב להגיע אליה. לא פעם, בגלל האתגר שתשובה כנה כזאת מציבה, רבים מעדיפים להישאר בלופ העצבים ולומר לעצמם שלא נורא, שהם מתעצבנים על שטויות וחוץ מזה הכל בסדר, כי הם חוששים מאוד מההשלכות".
פסק זמן
במקרים רבים הבעיה אכן טמונה בדברים הקטנים וכל שנדרש הוא שיח פתוח ושיפור התקשורת, כדי להביא למצב שבו כל צד ילך לקראת הצד השני, יביע התחשבות מסוימת ובכך יימצא הפתרון. "כשזה לא קורה, אותן בעיות נקודתיות קטנות נעשות עמוקות יותר, משפיעות מאוד על התחושות ובהיעדר דיאלוג עלולות להפוך לבעיה רצינית", אומרת שער־מנדל. "הגוף חווה את המצב הזה בצדק כמצב של סטרס ומגיב לזה בהתאם, ואז מתרחשים הפיצוצים".
קודם כל מומלץ לחזור לפרופורציות. "רובנו נוטים לפרש בצורה דרמטית מדי את התנהגות בן הזוג, לייחס לו זדון גם כשברור שאין כזה. לכן חשוב להיות ערים לזה ולנסות להגיב בצורה מותאמת, לזכור שזה שהוא מלכלך את השיש לא אומר שהוא מזלזל בי. אפשר לקחת פסק זמן לחשיבה כדי לבחור מחדש עם מה אנחנו מוכנים להשלים, עם מה אנחנו יכולים ללמוד לחיות, להביא בחשבון שאותן התנהגויות קטנות ומעצבנות הן רק חלק מתמונת האדם שאיתו בחרנו לחיות ולעבור תהליך של השלמה איתן. כדי שזה יקרה חייבים להפנים את ההבנה שכששני אנשים שהם שני עולמות חיים תחת אותה קורת גג – לא הכל יתנהל כפי שאחד מהם רוצה וחושב שנכון".
סמנו את הגבולות שלכם שנית. "כשמקבלים ואוהבים את בן הזוג בגדול, קל יותר להשלים עם אותם באגים קטנים ולהפסיק להעניק להם משקל יתר. לעיתים זה מצריך ללמוד להכיל, להבליג, וזה אפשרי כשאנחנו שלמים עם הבחירה שלנו. כדאי לזכור עוד שהערות חוזרות ונשנות לא ישפרו את המצב, הן רק יגבירו את המתח, שכן אותן התנהגויות מעצבנות הן פעולות אוטומטיות שנעשות בלי מחשבה וקשה לשנות אותן. בסופו של דבר, כל אחד רוצה להרגיש בבית כשהוא בבית, ובבית הזה יש שותפים והבית הזה הוא של שנינו, ואתה זה לא אני, ואני זה לא אתה, וזה בסדר".
רובנו מדברים בזמן הסקס, אבל לא ממש מדברים על זה • מתי זה טוב לקשר ומתי עדיף פשוט לסתום
שיר-לי גולן, פורסם ב11.05.2017.
בסרטים הוליוודיים כולל הסקס קשר עין והחלפת מילות אהבה. בסרטוני פורנו כרוכים האקטים המיניים בשלל גניחות, אנחות ודיאלוג פונקציונלי בסגנון "עוד!" או "כן!". בחיים עצמם רובנו כנראה מדברים בזמן הסקס, אבל לא ממש מדברים על זה.
מחקר אוסטרלי רב משתתפים בגיל 18־69, שהיו בקשר זוגי יציב וקבוע, העלה כי 92 אחוז מאיתנו מדברים בזמן מעשה האהבה. הדיבור הארוטי נסוב בדרך כלל סביב שמונה תמות מרכזיות: דיבור המבטא שליטה על שלל משחקיה ("תעשה מה שאני אומרת לך!"), דיבור המבטא כניעה ("תעשי לי מה שאת רוצה"), הבעות של שייכות ובלעדיות ("את שלי!"), מתן ביטוי לפנטזיות, עצות פרקטיות והכוונה ("יותר חזק" לסוגיו), מתן חיזוקים חיוביים ("את כל כך טובה בזה"), מילות אהבה ואינטימיות, וכמובן – ביטויי התפעלות ("אוי, אלוהים, זה טוב!").
"דיבורי השליטה, הכניעה, הבלעדיות והפנטזיות הם דיבורים שמרוכזים יותר באדם עצמו, בצרכיו, ברצונותיו ובהנאה שלו", מסבירה אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "לעומתם, העצות, מילות האהבה וביטויי ההתפעלות הם דיבורים שמכוונים לקשר, לשיתוף פעולה הדדי, לחיבור בין אותם שניים שנמצאים יחד בעיצומו של האקט המיני. צריך לזכור שברגעי השיא רבים צריכים להיות מרוכזים בעצמם כדי לחוות את השיא ומי שאיתם בעצם משאיל את עצמו לטובת העניין, נותן מאה אחוז מעצמו לטובת ההנאה של האחר. אחר כך, כשהיחסים טובים, זה כמובן מתהפך".
למה אנחנו בכלל מדברים ברגעים האלה?
"מילים, בוודאי כשהן גסות, מלוכלכות, יוצרות גירוי או מעצימות אותו. לרוב, בזמן האקט המיני נשתמש בלשון שונה מזו שמשמשת אותנו בחיי היומיום מחוץ להקשר המיני, ניעזר במילים שנתפסות קצת או הרבה 'אסורות', ועצם השימוש בהן מלבה את התשוקה. כך הדבר גם לגבי ביטוי של פנטזיות – זה מגרה גם בידיעה שלא בהכרח נממש אותן. המילים שאנחנו אומרים במיטה מלמדות אותנו זה על זה, עוזרות לנו לתרגם את שפת הגוף שאינה תמיד בהירה לנו, מייצרות תקשורת ארוטית שמעניקה ביטחון, בעיקר בתחילת הקשר, כשאין בידינו מפה ומקרא לגוף השני. מעבר לזה, הדיבור בזמן סקס מאפשר לנו לצאת מהתבניות של עצמנו, להשתחרר קצת מכבלים חברתיים ולהתקרב לחלקים בנו שפחות זמינים לנו ביומיום. במיטה – הוא לא חייב להיות קשוח, היא לא חייבת להיות פמיניסטית".
להבה פנימית
גברים נוטים לתת יותר ביטוי מנשים ברגעים הללו לצורכיהם ועסוקים לא פחות מזה בבדיקה מתמדת באשר לאיכותם כמאהבים. הם יהיו, בהכללה, בוטים יותר, שולטים יותר, מיניים מאוד. נשים, לעומת זאת, נוטות לדבר יותר על הקשר והחיבור, לעודד ולהתפעל ולעסוק גם באורגזמה המתקרבת שלהן, תוך מתן הכוונה מעשית. זה קורה בין השאר כי המערכת המינית הנשית מורכבת יותר ומשום שנשים, ככלל, נוטות לחוש אחריות על רגשות האחר ועל הקשר הזוגי ונותנות לזה ביטוי גם במגרש המיני.
"דיבור ארוטי יכול להוות רכבת אקספרס לגירוי", אומרת שער־מנדל, "שכן הוא מעורר את הדמיון ומצית איזו להבה פנימית. המיטה היא המקום שבו התשוקה מתחברת לאהבה, הדחפים מתחברים לקשר, ואם מצליחים לדבר את השילוב הזה – זה נפלא. היכולת לומר בקול רם גם 'את מדליקה אותי' וגם 'אני אוהב אותך' מעצימה מאוד את הקרבה ומשפיעה לטובה על הקשר, שמתקיים כמובן גם מחוץ לסדינים".
עם זאת, צריך להיות ערים לשונות האישית ולהעדפות של הפרטנר, שכן לא כולנו נדלקים מאותן מילים. "יש מי שגסויות ממש מעוררות אותם ואחרים שזה יכבה אותם, וצריך ללמוד יחד את הדברים ולהשתמש במילים שמתאימות ועובדות לשני הצדדים. כך גם לגבי פנטזיות: חלקן יכולות לגרום לנו 'להיכנס לתפקיד' בדמיון ולמעשה לחוות כמעט מימוש שלהן באמצעות הדיבור עליהן, בעוד שאם כלולים בהן, נניח, השכנים ממול – זה עלול להיות מביך ויותר מזה".
ממה עוד כדאי להימנע בדיבור בזמן סקס?
"ביקורת, שיפוטיות ודיכוי בסגנון 'אתה עושה את זה ממש גרוע', כי זה לגמרי לא יוביל לנקודה הרצויה. צריך לזכור שברגעים כאלה, בגלל האינטימיות והיותנו חשופים מאוד, לכל מילה יש משמעות גדולה. לכן הדיבור הארוטי צריך להיות חיובי, גם כשהוא נועד ללמד את האחר. זה צריך להיות כמו לקרוא יחד סיפור ארוטי – קצת שובב ובוודאי מתאים לשני הצדדים ומחבר, לא מרחיק".
שפה חדשה
באופן בלתי נמנע, חלקנו כנראה מחקים קצת את סרטוני הפורנו גם כשזה מגיע לדיבור הארוטי, ורובנו נבהלים, לרוב בצדק, כשהפרטנר הפטפטן שלנו מתחיל פתאום לשתוק ברגעים האינטימיים. התקשורת הנוספת הזאת, בעיקר אם משתלב בה גם מעט הומור, מעניקה ביטחון כל עוד היא מותאמת ומתקיימת, גם אם ההודאה בעצם קיומה מביכה.
"חשוב לזכור שלא על כולם זה עובד באותו אופן, ובהחלט יש גברים ונשים שמעדיפים לשתוק בזמן הסקס, וזה בסדר גמור", אומרת שער־מנדל. "חשוב לבדוק את הנושא בעדינות וברגישות, אפשר בעזרת סרט או מילה אחת, ולהתקדם בהדרגה. למעשה, הדיבור הארוטי הוא שפה חדשה שזוג לומד, וצריך לתת לזה זמן ולהיות סבלניים. כשפה זוגית נוספת, גם השפה המינית וביטוייה עשויים להשתנות לאורך הזמן. ברור שכשהפרטנר שלך אומר לך 'אני אוהב אותך' בזמן מעשה האהבה זה עוצמתי במיוחד, בוודאי אם הוא גם משתמש בשמך, משום שזה נותן תחושה של 'אני הכי חשובה לו בעולם'. צריך כמובן להיזהר לא לטעות בשם, וזה עלול לקרות. בדיבור הארוטי אין מקום לדיאלוגים ארוכים וטרחניים, לביקורת, להתעסקות במטלות היומיום ולסגירת חשבונות זוגית. זה המקום למילים של פרגון, הנאה, תשוקה ואהבה".
יש אינסוף מניפולציות שבעזרתן אנו יכולים לגרום לבני זוגנו לפעול לפי רצוננו • אבל לפעמים עדיף לקחת צעד אחורה וקצת להתאפק.
שיר-לי גולן, פורסם ב17.08.207.
כולנו משתמשים בהן לפעמים. זו יכולה להיות ההתחנחנות שתגרום לה להצטרף אליך לארוחת ליל שבת אצל ההורים, או הדמעות שיגרמו לו לוותר על הנסיעה לחו"ל עם החברים. מניפולציות הן חלק אינטגרלי, גם אם לא מעורר גאווה, מכל מערכת יחסים. היכולת להפעיל מניפולציות, בזוגיות ובכלל, נובעת מההיכרות עם האחר, מהיכולת לזהות את נקודות התורפה והחולשה שלו, את פחדיו ואת קשייו. כך אנחנו יכולים לגרום לו לעשות, לומר ואפילו להרגיש דברים בניגוד לרצונו החופשי, ולטובתנו.
"ככל שהכישורים בקריאת האחר המשמעותי משתכללים, כך המניפולציות שנוכל להפעיל עליו יהיו יעילות יותר", מסבירה אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "זה יכול לבוא לידי ביטוי במשפטים כמו 'איך אתה יכול להתלונן כל הזמן אחרי שהקרבתי את עצמי בשבילך ובשביל הילדים', כשהסאבטקסט הוא כמובן 'אתה חייב לי'; או 'כל כך קשה לי, אני כל כך אוהב אותך, אבל את מעדיפה להיות כל הזמן עם חברים', שבבסיסו התקרבנות; או 'בגדתי בך, אבל רק כי התחלת להזניח את עצמך/ הפסקת להתעניין בי', שמטרתו יצירת רגשות אשם; או 'אתה הרי כלום בלעדיי', שנועד לפגוע בביטחונו העצמי של האחר".
הבעיה מתחילה כשמפריזים במינון המניפולציות. "כשזה קורה מדי פעם, במצבים של עייפות או עומס, כשאין כוח והתחושה היא שאין ברירה וזה הכרחי כדי להניע מהלך כלשהו, זה סביר. לעומת זאת, אם מדובר בדפוס קבוע, המניפולטיביות הזאת עלולה להיות הרסנית. מניפולציות רגשיות עושות נזקים גדולים, הן עלולות להוביל לפגיעה רגשית קשה, לפגיעה בדימוי העצמי, בביטחון העצמי, בתחושת המסוגלות. אנשים שנופלים קורבן באופן תדיר למניפולציות כאלה חשים שהם מאבדים את המצפן, הם מטמיעים את המסרים המועברים להם ומתארים מצבים של תקיעות, אשמה, חוסר ערך, נדמה להם שהם בני מזל שבני זוגם בכלל רוצים אותם".
ואין מי שיסביר להם שהם טועים?
"הסביבה לא תמיד רואה את זה, וכשהיא רואה היא לא תמיד יכולה להשפיע, כי הפרטנרים המניפולטורים מנצלים באופן מדויק את ההיכרות האינטימית שלהם עם נפשו של האחר ועם החולשות שלו, וכך למעשה שולטים בו. לרוב, מי שעובר את זה מרגיש שבוי, כלוא. מובילים אותו לחשוב שככה נכון, אבל למעשה בתוך תוכו הוא יודע שזה לא נכון. החודרנות הרגשית הזאת מייצרת תשישות רגשית, היא שואבת אנרגיה רבה ויוצרת עצבנות. כשמתפתחת המודעות לעניין, יכולים להיווצר נוגדנים באופן טבעי או שאפשר להיעזר בסביבה תומכת כדי לייצר אותם. הבעיה היא שקשה כל הזמן להתנגד ולהיאבק, לכן רבים מרימים ידיים".
אמנות המניפולציה
יש דרכים רבות ומגוונות להפעלת מניפולציות:
אלה שיעוררו בבני הזוג רגשות אשם, יזכירו להם דברים "לא טובים" שעשו, יגידו כל הזמן שהאחר אחראי לקשיים.
אלה שיעבירו מסרים כפולים, בסגנון חיוך ועקיצה מרושעת, "בטח, תפתחי לך משרד עצמאי! אבל מי יטפל בילדים?"
אלה שינהגו בערפול, ידברו באופן לא ברור, רק כדי לומר כשמתעוררת בעיה "הרי אמרתי לך שזה מה שיקרה, למה לא הקשבת לי?"
אלה שיגרמו לבני הזוג שלהם רע, אבל ישכנעו אותם שהכל לטובתם.
אלה שיתנהגו בצורה קורבנית, ייראו חלשים, סובלים ומסכנים, כדי לגרום לאחר לנהוג כפי שהם רוצים.
אלה שיבטיחו הבטחות שווא, שאין להם שום כוונה או רצון לקיים.
אלה שייצרו חוב, ייתנו לכאורה המון, אבל יתייחסו לזה כאל צ'ק פתוח שהאחר צריך להחזיר, לרוב עם ריבית.
אלה שיגרמו לבני הזוג לומר דברים שלא התכוונו אליהם, באמצעות טענות נטולות ביסוס, "בטח חזרת מאוחר נורא אתמול".
אלה שיגרמו לבני הזוג להרגיש חוסר ביטחון, בסגנון "אני חייבת לעבוד כל כך הרבה, כי אתה הרי בזבזן חסר תקנה".
אלה שישפילו, השפלות קטנות אך קבועות, בסגנון "בטח לא קראת את הספר הזה" או "הרי לא המצאת את הגבינה הצהובה".
הרעל המניפולטיבי הזה עובד היטב על מי שנחשפו בילדותם לדפוסים דומים שהופנמו אצלם, וגם על אלה שהדימוי העצמי שלהם ירוד ונוטים לפתח תלות רגשית גדולה באחר. השובים הרגשיים התרגלו להאמין שיש רק דרך אחת, הדרך שלהם, ויעשו הכל כדי למנוע שינוי. מתחת לביטחון העצמי שהם משדרים מסתתרים לרוב חולשה וקושי לנהל משא ומתן ולהתחשב. הם לא אנשים רעים ואין זדון בהתנהגותם, אבל הם לא מסוגלים לנהל קשר מתוך דיאלוג.
שבירת המניפולציה
איך יוצאים ממעגל המניפולציה? שער־מנדל ממליצה על הצעדים הבאים, אך מציינת שלרוב נדרשת עזרה של איש מקצוע:
1. לזכור מי היית קודם, כולל דברים שעשית, קשרים שקיימת.
2. לעבוד, ללמוד, לפתח כישורים עצמאיים.
3. להבין שמדובר בכלוב זהב.
4. לא לצפות לשינוי אישיותי אצל המניפולטור ולא לריב ולהתעקש, אלא להעביר שוב ושוב את המסר שמותר שיהיו דעות שונות, שהצדק מורכב יותר משחור ולבן.
5. ללכת או ליצור ריחוק רגשי, כי המרחק יאפשר לקבל כוח.
6. לומר מה מרגישים: "אני מרגיש עכשיו שאת מפעילה עליי מניפולציה".
"המניפולציות נוטות לבוא עטופות באהבה ובאכפתיות, לכן לפעמים קשה לזהות אותן", מסכמת שער־מנדל, "אבל חשוב לעשות זאת ולהקדיש זמן לעבודה על שינוי, אחרת – הריקוד הזוגי עלול להפוך למאבק כוחות תמידי וחולני".
בצל הרקטות, גל של חיפושים ושידוכים שוטף את הרשתות ופתאום כל הסירים מחפשים מכסה. "לכולם בודד בלב ובנשמה ואף אחד לא רוצה לצאת לבד למרחב המוגן". חתונמי, גרסת עזה
פורסם ב15/12/2023, מירית קושניר–סטרומצה.
אחרי שניצלה מהטבח בנתיב העשרה והחלה לתכנן מחדש את מסלול חייה, הבשילה אצל מיכל דותן גם התובנה שזה הזמן לזוגיות. "עברנו טלטלה מטורפת", היא אומרת, "אנחנו פליטים בבית מלון במעלה החמישה, מטופלים פסיכולוגית, לא נשאר כלום מחיינו הקודמים, וחשבתי שיהיה טוב עבורי דווקא עכשיו למצוא חום ואהבה.
"בקהילה הקטנה שבה אני חיה מרבית האנשים נשואים, ועכשיו בתוך כל המתחים והחרדות נוצרה גם הזדמנות מטורפת למצוא זוגיות. בקרוב אחגוג יום הולדת ואולי אקבל בן זוג נחמד כמתנה".
כמו דלתות מסתובבות
דותן, אם יחידנית לדניאל בן השבע, היא פדיקוריסטית רפואית שעובדת גם כסוכנת נסיעות, ובימים אלה הייתה בכלל אמורה להיות בדובאי. "תכננתי לנסוע עם חברה מכפר עזה, לילי איתמרי, שנרצחה בשבת הארורה. אנחנו ניצלנו בנס, כמו בדלתות מסתובבות.
"מחבל נחת עם רחפן מול ביתה של אמי, שאני ודניאל מתגוררים בבית שמאחוריו. המחבל דפק בדלת הבית הסמוך לאמי אבל שם לא פתחו, ומהבית שממול מישהו החל לירות לעברו. הוא שינה כיוון ורץ אל עבר הבתים בצד השני, וכך ניצלנו. בחמש אחר הצהריים הודיעו שאפשר לצאת מהישוב בליווי של הצבא, ארזתי שתי מזוודות ויצאנו מיד כשסיימו לזהות את הגופות. עד היום אני לא מבינה איך נשארתי בחיים".
ועכשיו הכל אפשרי?
"בדיוק. חיפשתי זוגיות בצעירותי, יצאתי לדייטים, הייתי בררנית לא קטנה ובסופו של דבר הבאתי לעולם את דניאל לבדי. המלחמה חידדה שוב את הצורך בזוגיות. עם כל העצב, קיבלנו הזדמנות חדשה ומגיע לי להתחיל את חיי מחדש ולהיות בזוגיות. מגיע לי להיות מאושרת ולדניאל מגיעה דמות אב, הגיע הזמן. עוד לא הספקתי לצאת לדייטים, אבל אני מחפשת בן 48 עד 58, חובב טיולים, אחד שיהיה כייף אתו".
המשודכים האולטימטיביים
מיכל דותן אינה היחידה שמחפשת בימים אלה את החצי השני. הצורך להיות חלק מזוג מתבטא במספר החברים בקבוצות הפנויים-פנויות ברשתות החברתיות שזינק פלאים, ואצל אלה המחפשים זוגיות עבור חבריהם הפנויים. ההצעות בקבוצת הפייסבוק 'סיקרט תל אביב', למשל, עולה על גדותיה: אחים ואחיות, חברים וחברות, ממליצים על המשודכים האולטימטיביים, מפרטים את מעלותיהם ומציינים מה הם מחפשים. רבים אחרים פשוט ממליצים על עצמם: "הצטרפתי לטרנד. מחפש/ת את האחד/ת".
יעלי סטאר (36), מעצבת מטבחים מרמת גן, החליטה לצאת לפני תשעה חודשים במבצע לחיפוש "קיוט בוי" ומאז היא מתעדת את המסע בעקבות אביר החלומות בבלוג באתרי מיינט. אלא שלאחרונה גילתה יעלי שהיא לא לבד. "ההשפעה של הזוועה שממש לא ביקשנו אבל קיבלנו לא פוסחת על העורף, ואני וכל הרווקים והרווקות רק מרגישים יותר רווקים", היא אומרת. "עכשיו יותר מתמיד כולם מחפשים את המכסה. לכולם בודד בלב ובנשמה ואף אחד לא רוצה לצאת לבד למרחב המוגן.
"בוקר אחד את קמה, וכולם סירים, מחבתות וסוטאז'ים שמחפשים מכסה. פוסטי היכרויות תחת כל עץ רענן. והנה את עוד סיר או מחבת או סוטאז' או ווק על מדף כלי המטבח נטולי המכסה. בפייסבוק יש איזה 200% יותר פוסטים בכל קבוצה אפשרית – טיולים, כלבים, חתולים ומה לא – כולן הפכו להיות קבוצת היכרויות.
"בגדול, אפשר להיתקל בשני סוגי פוסטים: אחד של הצגה עצמית, ושני של "תכירו את איקס, שלא ברור איך היא/הוא עדיין רווק/ה" – כשאת השדכנית. אולי זו החברה שאת מתה להיות שושבינה שלה, ואולי אחיך החמוד שנמצא במילואים וישמח להכיר את אשתו לעתיד.
"אני, מסתבר, הקדמתי את זמני: פוסט ההיכרות הפומבי המפורסם שלי, "מבצע קיוט בוי", יצא קצת לפני פסח האחרון ונשאר יציב במערכה. אם היה יוצא עכשיו, כנראה שהיה טובע בין מלנטלפים כלי מטבח נוספים. כך שאם מרגיש לי כרגע שהוא צריך לשכתב את עצמו, אני לא בטוחה כמה כדאי. כולם בדודא לזוגיות בצל הרקטות, אז למה דווקא הפוסט שלי יבלוט? למזלי, ריבוי פוסטים של סירים וסירות נטולי מכסים ומכסות מאפשר לי לנוח קצת ולהיות בצד הפסיבי. אם יש פוסט היכרות שבא לי להגיב לו, אני אגיב וזהו, לא מעבר".
מינהלת הבדידות
"את הבעיות הביטחוניות בארץ אנחנו לא יכולים לפתור, אבל את בעיית הבדידות כן", אומר שרון ושלר, מנהל ה"גימלים", הקהילה הגדולה בארץ של גרושים וגרושות.
"בזמן מלחמה אנשים נתונים להרבה יותר סטרס. אי אפשר להיפגש כי אין מסיבות, אבל מנסים להיאחז בשגרה. ראינו את זה בביקוש העצום להדלקות הנרות שארגנו בחנוכה. עשרות אנשים מגיעים, מביאים משהו טעים לאכול והמפגש החברתי מאפשר לצאת קצת מהקונכייה ולהתחבר, ועל הדרך גם למצוא נפש תאומה".
גם ארז מלמד, שדכן מודרני, מכיר מקרוב את הביקוש לזוגיות שהולך וגובר בשבועות האחרונים: "אנחנו נמצאים בתקופה מאתגרת ומבלבלת. המצב גורם לאנשים לרצות לחלוק את חייהם עם שותף בתקופה הקשה הזאת".
מלמד, שגדל בקבוצת כנרת וחי היום במושב נווה ירק, נחשף לעולם חיפוש הזוגיות לפני 27 שנים, בעקבות גירושיו הראשונים. הוא גרוש פעמיים, אב לארבעה ילדים משתי נשים שונות. הוא מקדם מיזם שנקרא "בשביל האהבה" המסייע למגר את הבדידות ורואה בכך שליחות. הוא מפגיש קהילות פנויים פנויות באירועי "זוגיות וקולטורה", שקיבלו תנופה מחודשת בימים אלה.
"בדידות הוגדרה ע"י ארגוני בריאות עולמיים כמחלה שהורגת אנשים. בגרמניה יש שרה לענייני בדידות, וכשמרב כהן הייתה השרה לשוויון חברתי, היה לה פרויקטור למיגור הבדידות. מי שיש לו מעטפת תומכת עובר את המלחמה קל יותר, אבל יש רבים אחרים כמוני, שלמרות עיסוקיי הרבים אני מרגיש את הבדידות ומחפש זוגיות גם לעצמי.
"כרגע אני סנדלר שהולך יחף, אבל אני יודע שבסוף אלך עם הנעליים הכי מתאימות. אני מכיר יותר מ-2,000 נשים פנויות ונשים חדשות נוספות בכל יום, ועדיין בבואי לחפש את האחת שארצה והיא תרצה אותי, זה לא פשוט גם עבורי. הדבר רק גורם לי להבין עד כמה חשובה השליחות שלקחתי על עצמי".
איך זה עובד?
"יש לי מאגר של 800 נשים ו־600 גברים שהיו באירועים שלי בשנים האחרונות, ובעזרת המאגר אני יוצר שידוכים. אני מנהל 3 קהילות פייסבוק עם כ־20 אלף חברים. כשפרצה המלחמה התחלתי לקיים בכל שבוע מפגש היכרויות בזום, ולאור הביקוש גם המפגשים הפיזיים חוזרים. לצערנו המלחמה הנוכחית מותירה גם הרבה אלמנות ואלמנים צעירים שירצו לבנות חיים זוגיים חדשים. אני חולם להקים מינהלת ארצית למיגור הבדידות שיהיו לה נציגים בכל ישוב, פרויקט לאומי בחסותו של נשיא המדינה".
אריאל שער-מנדל. "הביחד נתפס כמגן ושומר"
(צילום: יערה דלגושן)
חוויה של אנטי בדידות
"בזמן מלחמה הישרדות משמעותה להיות ביחד", מסבירה אריאל שער-מנדל, עו"סית ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, בעלת קליניקה לטיפול זוגי בראשון-לציון. "גם אם בדרך כלל להיות לבד זה נוח וגם די בטוח, בזמן מלחמה החסרונות עולים על היתרונות, כי הביחד נתפס כמגן ושומר. למישהו חשוב מה קורה איתי.
"בקליניקה אני פוגשת זוגות על סף פרידה שהשאירו כרגע בצד את ההחלטה להיפרד, והם חשים בצורך להישאר ביחד כדי להגן על הבית, על הילדים ואחד על השני. זוגות שמרבים לריב מחליטים פתאום שלא מתאים כרגע לדבר על הבעיות ועדיף להרגיע ולהישאר ביחד. להיות לבד פחות מפתה בתקופה כזו, אבל הבעיות לא ייעלמו ועם הזמן הן יצופו ויחזרו.
במלחמה יש יותר פתיחות ונכונות להיכרויות, כי כל היהודים נהיו קצת משפחה. אנחנו מארחים מפונים, תורמים לאנשים שאנחנו לא מכירים ובודקים אם מישהו בסביבה זקוק למקלט. המכנה המשותף שלנו מחבר בינינו, והדבר מזמין זוגיות".
האם מה שאנחנו חווים כרגע הוא חריג ביחס למלחמות אחרות?
"המלחמה הזאת ארוכה במיוחד ואחרת גם בעוצמתה. הבית הפיזי הפך לפחות בטוח, לכן האנשים המרכיבים את התא המשפחתי הפכו למשמעותיים יותר. יש כאן חוויה של אנטי בדידות והישרדות. אנשים בונים משהו חיובי עבור עצמם או עבור חבר, מחזקים את אחיזתם בחיים ואולי מרחיקים קצת את המוות".
כמטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת אני מסיימת כל מפגש בבקשה אישית קטנה – המלחמה כנגד החמאס מתרחשת בכל בית ובכל משפחה. ככל שנהיה ביחסים טובים ומיטיבים בין בני הזוג ובתוך המשפחה – נתחזק מול הרוע החיצוני ומול ההשפעה הפסיכולוגית השלילית שהחמאס מנסה להכניס לכל תא קטן בחברה שלנו . בכך אני מעניקה כח ומשמעות לבני הזוג לשמור על המשפחה והיחסים ביניהם.
פורסם ב12/11/2023, גט אובר.
כל אחד מאיתנו מתגייס בחודש האחרון לעזור במאמץ הכללי – לאומי לטובת החברה והסביבה שלנו.
אני יושבת בבית לכתוב המלצות לזוגות בעת המלחמה, ברקע הטלוויזיה משדרת תכניות ללא סוף על משפחות הנרצחים , החטופים , הבתים השרופים , משפחות הממתינות ליקירים שלהם ועוד' .
כמה דקות נוספות חולפות ויש כתבה נוספת על החיילים – תחילה על ההרוגים בעזה ובצפון וכאב ההורים והמשפחות ובהמשך סיפורי גבורה מרשימים מאד .
בתוך החוויות הללו החוזרות ונשנות כל יום וכל היום , המשפחות בעורף האזרחי צריכות לתפקד – צריך לצאת לעבודה , לדאוג לילדים , לדאוג לפרנסה , לדאוג למשימות הקטנות של היומיום שנראות שגרתיות אך לאחרונה הפכו למורכבות .
בתוך כל הקשיים ואי הוודאות מה עובר על בני הזוג ?
ציטטות מחדר הטיפולים מדגימות את מורכבות התקופה :
" האם זה בסדר להמשיך לטפל בבעיות הזוגיות שלנו כאשר מסביב משפחות אחרות עוברות דברים כה קשים " ?
"הוא מכעיס אותי, אני זקוקה כל כך לתמיכה ולשיח על מנת לשכוח את הקשיים והוא שקוע בטלוויזיה שעות ארוכות גם כאשר אני מבקשת לכבות כי קשה לי לשמוע את כל גילויי הרוע".
" רציתי להיפרד אך המלחמה אינה מאפשרת וזה לא מתאים כעת " .
" היא לחוצה , כועסת על כולנו וקשה לי עם זה " .
" הוא במילואים , אני מבינה כי חשוב אך אני מרגישה נטושה ולבד עם כל משימות הבית, אין לו אפילו דקה לדבר אתי , כל כולו במלחמה – כאילו שכח אותנו " .
" אני כל כך מפחדת שייפגע , שידפקו בדלת ואני לא מצליחה לישון בלילה" .
אם בימים הראשונים (כמו בקורונה) האחדות בלטה גם בזוגיות – תחושה של לשמור על הבית מסכנה חיצונית , בני הזוג הרגישו קרובים יותר . לאחר תקופת מה , כאשר מתעוררים מתחים זוגיים ,אי וודאות ובדידות עולים הפערים בדרכי ההתמודדות וחוזרות המריבות ביתר שאת .
נקודות לסיוע בתקופה הזאת :
– בתקופה כה קשה ורווית פחדים ואי וודאות, נוצרת תחושה שאין רצף בין סיבה ותוצאה ובין עבר הווה ועתיד .
אין תחושה של מסוגלות (" אם אעשה משהו יקרה משהו שאני רוצה ") . לכן, חשוב לשמור על שגרה בחיים באמצעות משימות יומיומיות שלנו על מנת לבנות שוב תחושת רצף ומסוגלות.
– חשוב לשוחח על הקשיים שלנו ולכן רצוי ליזום שיחות יומיות בין בני הזוג על מנת ליצור תחושה של "ביחד".
היכולת לדבר על כל קשת הרגשות ולקבל הבנה מבן הזוג מחזקת תחושות של " אני לא לבד " , " מישהו דואג לי " , " ביחד ננצח " גם במישור המשפחתי שלנו.
– מגע , מגע, מגע . כל סוגי המגע (נעים , אינטימי , מלטף, מצחיק ) . המגעים משדרים לנפש שלנו חוויות נעימות של רוך , ביטחון ונחמה .
– סדר עדיפויות בנושאים המטרידים והמציקים לנו בקשר הזוגי . זה לא הזמן ל"התפוצץ" על כל דבר כי ההשפעה תהיה מזיקה יותר מאשר בתקופה רגילה. חוויות רעות מחלישות אותנו בכל המישורים. יש להתמקד בכמה נושאים משמעותיים ולהמתין כרגע עם שאר הנושאים.
– להתנדב ביחד , לתרום ולקדם נושא מקרב מאד בין בני הזוג ויוצר נראטיב חדש של " אנחנו ביחד מסוגלים לעשות טוב" . זה הופך בהכרח לחוויה זוגית חיובית .
– להיעזר בטיפול זוגי כאשר הקשיים הזוגיים גודשים. לא להתעלם מהם כי המצוקה מחלישה אותנו. מספר מצומצם של פגישות יכול לסייע לבני הזוג לחזור לנתיב הנכון .
לסיום, אני רוצה להזכיר כי יש השפעה זוגית הדדית חזקה זה על זו ולהיפך . אנו יכולים לגרום כי החוויה תהיה חיובית ומחזקת יותר .
ובנימה אישית , אני רוצה להודות לכל הזוגות האמיצים שלי שבזמן האזעקות רצים אתי למקלט כי ביחד אנו מעבירים מסר של "אנחנו יכולים לשפר את איכות החיים שלנו למרות הכל".
נדבר על הילדים שכל הזמן בבית יותר נתקלים בויכוחים/ ריבים בין ההורים
איך נמנעים ממצב של ויכוחים/ ריבים מול הילדים אם הם כל הזמן בבית בתקופה כמו זו?
וזוגות מן הסתם רבים. צריך להצניע את זה מהילדים או שזה בסדר לחשוף?
כשמתארים כל אירוע שולי בסופרלטיבים מופרזים, הוא עלול להפוך למשבר בלתי פתיר • הקהל מתבקש להירגע ולהכניס דברים לפרופורציות
פורסם ב21.04.2018, שיר-לי גולן.
בעידן של דרמה וקצוות, לנראטיב הזוגי ולמילים שאנו בוחרים כדי לתאר אותו יכולה להיות השפעה עצומה על רגשותינו ועל תגובותינו. צריך להיזהר מההשפעה שיש למילים שאנחנו אומרים לעצמנו. מילים יכולות להרוג את האהבה.
"בשנים האחרונות כולנו נעשים קיצוניים יותר, בכל התחומים", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. אנחנו נצמדים לפוליטיקלי קורקט מצד אחד ונמשכים לקטסטרופה מהצד השני. זה נכון לפוליטיקה ולצערי זה נכון גם כשמדובר ביחסים הזוגיים שלנו. השימוש בתיאורים חזקים ועוצמתיים לביטוי רגשות חיוביים ושליליים נעשה יותר ויותר נפוץ, וכך אמירות כמו 'התעללות נפשית', 'הקרבתי הכל למענה', 'הוא מתנהג אליי כמו נאצי' ו'היא עושה לי טרור' נתפסות כלגיטימיות לגמרי, גם כשאינן מוצדקות. הבעיה היא שתיאורים מועצמים כאלה לחוויות שאינן עד כדי כך שליליות, משפיעים על צריבתן במוח ככאלה ועם הזמן אותן חוויות ייזכרו כאיומות גם ללא הצדקה".
כך אנחנו למעשה יוצרים פגיעה במקום שלא הייתה צריכה להיות ומכניסים את עצמנו שלא לצורך למצבי דחק נפשי, במקום פשוט להתמודד עם הקושי או האתגר, לצמוח בעזרתם ולצאת מהם מחוזקים. "כשאנחנו חווים פגיעה המוח מגיב בסטרס גדול ומפעיל מנגנונים שנועדו לשמור עלינו. העניין הוא שלפעמים אנחנו יוצרים את התגובה האינסטינקטיבית הזאת בצורה מלאכותית, והגוף יגיב כאילו אנחנו באמת נתונים בסכנה, תחת איום. המצב ההורמונלי הזה משפיע על המיינד ומכניס אותנו למוד הישרדותי, ואז אין שום סיכוי לדיאלוג, הכל נצבע בשחור ולבן. במקום לראות את מורכבות הסיטואציה, לנתח אותה יחד, ללכת זה לקראת זה, כל אחד מבני הזוג תופס אותה כבלתי אפשרית להתמודדות, מעצים את הקושי באופן לא מודע, גורם לתגובה להיות קיצונית יותר ויותר ובעצם מחריף את הבעיה".
נקודות הקיצון
יש הבדל גדול בין לטשטש את המציאות לבין למרקר ולהעצים אותה, וכשם שמסוכן להתייחס לגבר מכה כאל מי ש"ברחה לו סטירת לחי", כך לא כדאי להתייחס לכל התנהגות אחרת של בני הזוג כאל בגידה.
"לפעמים ההתייחסות הקיצונית משחררת ומרגיעה", אומרת שער־מנדל, "וכל עוד זה קורה רק מדי פעם בפעם, זה בסדר. אבל כשזוג צריך להגיע לנקודות הקיצון כדי להיות מסוגל להרגיע את הרוחות – יש בעיה. כיוון שיחסים זוגיים הם רגשיים, מתמשכים, תלותיים ותלויי רגש, כל הקצנה עלולה להוביל להידרדרות, שכן המנגנון ההישרדותי מייצר התבצרות ולא מאפשר לנו לראות את המכלול ורצף התכונות שיש לאחר, ולמעשה – גם לנו. שפה היא מרכיב קריטי ביחסים וכשהיא קיצונית – היא עצמה מערימה קשיים במקום להציע פתרונות. במקום כלי עזר לפירוק מוקשים, השפה במצבים האלה נעשית בעצמה מוקש".
למה זה קורה?
"ראשית, אנחנו מושפעים מהלך הרוח הכללי. האווירה החברתית היא של 'אם אתה לא כמוני, אתה נגדי', ובתוך קשר זוגי זאת כמובן גישה הרסנית, עם ההתעסקות האינסופית בהגדרות דיכוטומיות של טוב ורע, שחור ולבן, נכון ושגוי. הכל ברור מדי ומוגדר מדי. לרוב, הנטייה הזאת מצביעה על נוקשות מופנמת שמקורה בחרדות ובביטחון עצמי ירוד, שלא מאפשרים לקבל דעות אחרות משום שהן נתפסות כאיום. למעשה, התגובות הקיצוניות הן הגנות מפני החרדות, הן ביטוי לחיפוש הסדר באיזשהו כאוס פנימי תוך יצירת נוקשות. הרי בתוך כולנו יש מורכבויות ויש קולות שונים, ובבחירת הנראטיב הקיצוני אנחנו משליכים על האחר את הכעס על הקולות בתוכנו שאיננו מסוגלים לחיות איתם בשלום. יותר קל לנו לבטא את הכעס על הקול המטריד כשאנחנו מוציאים אותו החוצה, מייחסים אותו לאחר".
כלומר, במקום לעשות "סלף פוקוס" ולהתמקד בעצמנו ובקולות האלה בתוכנו, אנחנו עושים "ספליט", מייחסים אותם לאחר וכך מרחיקים אותם לכאורה מעצמנו. הביטויים שניתן לרגשות משתנים בהתאם: במקום לומר "אני עצוב" נגיד "אני בסטרס", במקום "אני חסרת אונים" – "אני כועסת", במקום "אני פגוע" – "אני שונא".
המיסוך הזה נובע מהקושי להתמודד עם הרגשות הלא נעימים בינינו לבין עצמנו, אלא שהקצנתם באופן הזה לא מאפשרת עבודה פנימית רגשית חשובה ומעגל הפגיעות מתעצם והולך. "זה קשור כמובן לדפוסי התקשרות לא בטוחים מהילדות ולתקיעות בשלב ההתפתחות הסכיזואידי־פרנואידי, שמתאפיין בתגובות הישרדותיות, באי־ראיית העולם על מורכבותו, באי־היכולת לקבל את חלקיו השונים של האחר ובחרדה קיומית. אחרי השלב ההתפתחותי הזה מגיע השלב הבא, שבו יש הפנמה של הטוב והרע המתקיימים באותו אדם לצד העצב על אובדן הדמות האידיאלית האהובה והרצון לתקן אותה, שמועתק אחר כך ליחסים הזוגיים והמשפחתיים. בני זוג שמרבים להשתמש במילים קשות וחזקות מאוד משחזרים למעשה את השלב הראשון ותופסים את האחר כאויב. הם שוכחים שזה בן הזוג שלהם, שעשו איתו אהבה לפני יומיים, שהוא אבי ילדיהם".
הורדת טונים
זה קורה לבני זוג חרדתיים באופיים, למי שרוצים להיפרד מבלי להתמודד עם השלכות העזיבה, למי שהתרגלו לחיות בעוצמות רגש כילדים והיעדר דרמות נתפס אצלם כשעמום, לבעלי אישיות הפכפכה. להם מומלץ לבצע קצת עבודה עצמית רצינית.
"צריך להתחיל מהתבוננות פנימית", ממליצה שער־מנדל, "לשאול את עצמנו כשאנחנו נרגעים קצת אם האחר באמת כזה או שמא אנחנו נוטים לראות דברים בשחור ולבן, ועד כמה זה קורה כדי לא לראות את השחור שבנו. השיח הזוגי שיתלווה לזה לא צריך לכלול גבולות ומגבלות, שבהכרח יובילו להתנגשות, אלא דיון בצרכים השונים ומציאת פשרות ללא תחושת כניעה. הורדת הטונים, משא ומתן ופתיחות יזכירו לנו שאנחנו שני אנשים שאוהבים זה את זה ורוצים למצוא יחד פתרונות לקושי, ולא מנגנוני ההישרדות שמדברים מתוכנו. כשמחזירים את הדיאלוג למציאות, מגלים שהיא אינה קשה כל כך ומונעים את ההידרדרות".
הראיון מבוסס על הכתבה שהתפרסמה בעיתון מנטה "יחסנו לאן? 15 נורות אזהרה שהזוגיות שלכם בסכנה".
בראיון התמקדנו גם בדרכים כיצד לשפר ולטפל בזוגיות שלנו.
נגישות
