לפני מספר חודשים, הגיעה אלי משפחה לטיפול.
הסיבה: לבת הבכורה (בת 7) היו פחדים וחרדות בעיקר בכל הקשור לבית ולהורים.
על פי דיווחי ההורים כל עוד הזוגיות טובה בניהם הילדה רגועה ונינוחה. לעומת זאת, ברגע שההורים מתווכחים ביניהם והטונים עולים, הילדה רצה לחדר ושואלת בדאגה מה קורה?, היא מציעה פתרון לסכסוך או מתחילה לבכות. בלילה היא מתעוררת לעיתים קרובות, בוכה ומספרת על סיוטים וחוסר שקט.
ההורים ניסו להרגיעה ולשדר כי הכל בסדר, כי מותר להורים לריב לפעמים ושהיא מתבקשת לחזור לחדרה אך לשווא הילדה לא מצליחה להירגע.
האם מותר להורים לריב ליד הילדים? האם ניתן בכלל לא לריב ליד הילדים? האם השפעת המריבות על הילדים שלילית תמיד או שהם יכולים להפיק תועלת מסוימת?
תלות בהורים
ילדים תלויים לחלוטין בהוריהם פיזית ונפשית. ילד אינו יכול לעזוב את הבית או להתנתק מהוריו. ההורים מהווים ביטחון עבורו וחשוב שהילד ירגיש שיש לו על מי לסמוך למרות כל הרצון שלו להיות עצמאי ו"גדול". התחושה כי הוריו הם דמויות יציבות ובטוחות מאפשרת לו לגדול ולהתפתח כאדם רגוע ובריא יותר.
השפעת המריבות
חשוב לזכור כי יש אפשרות להתווכח ליד הילדים במידה והמריבה לא יוצאת מכלל שליטה. לילדים אין בעיה עם העובדה שבין ההורים ישנם חילוקי דעות. לעיתים, עובדה זו יכולה להרחיב אופקים, לפתח אישיות רבגונית יותר וללמוד דרכי התמודדות שונות במצבי לחץ. אולם ברגע שהילד חי בבית אשר בו המריבות הן רבות וקשות, הוא עלול לפתח התנהגויות שונות כגון:
1. הילד מתחיל לדמיין שדברים מפחידים עלולים לקרות כמו אסון במשפחה או גירושין "הם רבים כל הזמן – אבא בטח יעזוב את הבית או הם יתגרשו וזה בטח בגללי".
2. הילד ינסה למשוך אליו את כל תשומת הלב.הוא ימשוך אליו את האש במטרה לגייס את ההורים לטפל בו ולשכוח מבעיותיהם (כגון בעיות בריאותיות, משמעת, ירידה בלימודים).
3. ילדים ובעיקר הבכורים לוקחים לעצמם לעתים את תפקיד המתווך המפשר והבורר בין ההורים (לעיתים הוא מגן על ההורה הנתפס בעיניו כחלש יותר). ילד כזה מרגיש חזק וכל יכול אך תחושה זו הינה מוטעית ועלולות להתפתח השפעות שליליות על יחסיו עם בני גילו והסובבים אותו. יחד עם זאת,הילד מפחד כי הוא רואה את האנשים שעליהם הוא אמור לסמוך במצב של חוסר אונים והמסר הוא "שאין על מי לסמוך".
החיים רוויים מתחים. אנו מתבקשים לתפקד כהורים טובים, כבני זוג מתחשבים, כאנשי קריירה וכאזרחים תורמים. שני בני הזוג לעיתים עסוקים מאוד, נמצאים מעט בבית וכשהם חוזרים הביתה, ממתינות להם משימות רבות. ניתן להבין כיצד מתפתחות מריבות בין בני הזוג בתקופה לחוצה כזו.
האם ניתן לצפות מההורים להתאפק כשהילדים נמצאים לידם ולדחות למועד מאוחר יותר את הכעס, הפגיעה והאכזבה אשר מלווים כל מריבה? זוהי משימה לא קלה. ישנם הורים המדווחים כי אין הם רבים כלל ומטשטשים את חוסר ההסכמות ביניהם ומפנימים הכל. זהו מצב בלתי אפשרי לאורך זמן ויש לקחת בחשבון כי ילדים חווים ומרגישים גם דברים שלא נאמרים במילים.
הורות היא מראה של הזוגיות ולהיפך. טיפולי זוגיות תורמים רבות לשיפור התקשורת הן בתחום הזוגיות והן בתקשורת ההורית סביב חינוך הילדים ומאפשרים סביבה בריאה יותר לגדול בה.
המלצות לשיפור ההורות והזוגיות
בהמשך לכתבה בנושא " האם מותר לריב ליד הילדים ?", ברצוני לתת מספר המלצות:
1. הורה אפקטיבי- כדאי לזכור כי כדי להיות הורה אפקטיבי, הילד צריך להרגיש כי ההורה הינו דמות בעלת משמעות, שהוא " גדול" יותר ממנו וכי הוא מהווה סמכות עבורו.
2. מה עומד מאחורי הכעס – חשוב לזכור כי מאחורי כל כעס יש תמיד רגשות אחרים שקשה יותר לבטא כמו כאב, אכזבה, פגיעה או בדידות. עם כל הקושי , שווה לנסות לשאול את עצמנו כאשר עולה הכעס – " מה אני באמת מרגיש ?" מה כואב לי ?" לעתים במקום מריבה תתפתח שיחה אמיתית , כנה ומועילה יותר לזוגיות.
3. לא לערב את הילדים במריבה . להימנע מלערב את הילדים בויכוח וכמובן לא לתת לילדים להתערב כלל במריבה שלכם. יש לבקש זאת בצורה ברורה והחלטית. זוהי אינה אחריותו של הילד להחליט מי צודק, להציע פתרון ולהרגיע. ( אין כמובן להפנות את הכעס אל הילד המנסה להתערב ).
4. להרגיע את הילד. במידה ופרצה מריבה אשר בכל זאת יש בה תחושה של "איבוד שליטה", מומלץ לדבר עם הילד אחרי המריבה, להרגיע אותו במידת הצורך ולהסביר כי לעיתים גם מבוגרים מאבדים שליטה לרגע. דברו אליו בקול שקט ורגוע, הדגישו כי אין הוא אחראי למריבה ואין זו אשמתו.
5. להגיע להסכמות בנושאים משמעותיים. במידה וישנן חילוקי דעות בנושא חינוך הילדים, רצוי ללבן את הנושא בין ההורים ורק לאחר שהגיעו להסכמה לשתף את הילד בהחלטה. אם אינכם מסכימים אך לאחד הצדדים העניין חשוב יותר, על השני לוותר. יש לפעול על פי עמדת בן הזוג אשר עבורו העניין הוא עקרוני יותר. יחד עם זאת, חשובה תחושת ההדדיות בין בני הזוג ויש לשמור על מידה של שוויוניות בזוגיות.
לסיום– אי אפשר להתחמק ממריבות בחיי הנישואין. כמו כן ישנם סוגים שונים של מריבות – האחת יכולה לקרב והאחרת לגרום לריחוק בזוגיות. לעתים, מאחורי מריבה עומדת מצוקה ורצון עז לביטוי. הדרך אינה תמיד נכונה אך הצורך קיים. כדאי רק לזכור כי אנו מהווים דוגמה לילדינו כיצד להתמודד עם חילוקי דעות ומתחים והם לומדים מאתנו כיצד לנהל את הזוגיות שלהם בעתיד.
כל אדם יטען ובצדק, שאין הורים מושלמים.
בניתוח רציונלי פשוט, כולנו מודעים לכך שאין אפשרות לא לטעות כלל, וכי אין אדם שאין בו חסרונות. יחד עם זאת, עמוק בלב, רבים שואפים להיות הורים מושלמים ולא לטעות בחינוך ילדיהם.
מקובל לומר כי הורות היא דבר נפלא ולרצוי, וכולנו (בעקר האמהות), אמורים לחוש רגשות חיוביים בלבד כגון התרגשות, אושר, נחת והגשמה עצמית. כולנו מכירים את המיתוס סביב האינסטינקט האימהי המעניק ומגונן על הרך הנולד.
ישנה ציפיה מגיל צעיר להיות הורה טוב יותר מההורים שלנו. ציפייה זו בולטת כבר בגיל ההתבגרות ונשמעים משפטים כמו " אני לא אהיה כמוכם עם הילדים שלי ".
המעבר לסטטוס של הורה הוא מורכב.
בספרות המקצועית מקובל להתייחס אליו כמשבר או קושי במעגל החיים של האדם. לתפקיד כה חשוב וכה מורכב אין הכנה, וברגע שהתינוק יוצא לאוויר העולם, אנו הופכים להורים במשרה מלאה- ולכל החיים- עם כל המשמעויות הכרוכות בכך. לעתים הציפיות מעצמנו הינן גבוהות במיוחד, וכגודל הציפיות, כן גודל האכזבה והתסכול. יש רגשות חיוביים רבים סביב ההורות (אהבה, נתינה ואושר), אך יש גם רגשות אחרים, שלעיתים אין לגיטימציה להרגיש אותם, על אחת כמה וכמה לדבר עליהם, כמו תסכול, כעס תוקפנות ואכזבה.
מדוע הורים שואפים להיות מושלמים ?
הציפיה להיות הורה מושלם באה בדרך כלל לתקן ילדות לא מאושרת ולאפשר לילד שלו מה שנחסך ממנו בילדותו. ההצלחה כהורה נתפשת כמדד להצלחה בחברה, ומכאן הציפיה הגבוהה להצליח במשימה הזו. ציפיה זו נפוצה יותר עם הילד הבכור, המהווה מעין מבחן עבור ההורים, המשקיעים בו ציפיות רבות ובאמצעותו הם שופטים ובודקים את עצמם. הורים "מושלמים" נוטים להאמין כי הכל תלוי בהם, והם יהיו אחראים לתוצר הסופי לטוב ולרע. לכן יש רצון שהילד ישאר תלוי בהם ולא יצא מרשותם, וכך הם יוכלו לשלוט ולהשפיע על כל דבר.
המפגש עם המציאות מעורר רגשות מעורבים וקשיים לא מעטים. כאמור, עד מהרה מתעוררים, לצד רגשות חיוביים, גם תחושות ורגשות פחות נעימים מהצופה, כמו עייפות, כעס ותוקפנות וכיוון שאין לגיטימציה לרגשות אלה, ההורה חש ש"רק לו קשה ", וחווה תחושת כשלון ואכזבה. עם הקשיים שמתעוררים נפגעת ההערכה העצמית עוד יותר, שכן, " אני לא יכול להיות טוב כפי שרציתי".
לתת מעל ומעבר
להיות הורה מושלם גורם למתחים רבים ודרישות אינסופיות מעצמו. תחושה זו יכולה לגרום לריחוק מהילד, כאשר הוא רואה בו עדות לכישלונו.
ההורה כועס על עצמו כי הוא חש שאינו מצליח להבין מה הילד רוצה. הורים שמשתדלים, נפגעים מאד אם הילד לא הצליח במשימות המוטלות עליו, שכן הם יוצאים מגדרם כדי לשמח אותו ולגרום לו להיות מאושר. הם מגלים פתאום עד כמה הילד "כפוי טובה" בעיניהם ולכן נוצר ריחוק ואכזבה הדדית.
חשוב לזכור כי כמו שההורים לא יכולים ולא צריכים להיות מושלמים, כך גם הילד לא יכול להיות מושלם. מה שחשוב זה לפתח כישורים להתמודד עם תסכולים, כישלונות וציפיות שונות בין בני אדם וחשוב שההורה יהווה דוגמא לכך בחינוך שלו..
נגישות
