אריאל שער מנדל, מטפלת זוגית, חברת האגודה הישראלית לטיפול משפחתי וזוגי, מתייחסת להתחשבנויות כלכליות קטנוניות בין בני זוג – האזינו
למה אנחנו מקנאים, והאם הקנאה חשובה לשימור הזוגיות או שהיא הרסנית ופוגעת? קנאה, קוים לדמותה.
הן כרוכות זו בזו מאז ומתמיד; האחת נפלאה וקשה, האחרת קשה ותו לא – אהבה וקנאה. לכאורה, הן מנוגדות זו לזו, אך למעשה הן מזינות זו את זו. "זריקת קנאה היא הדבר היחיד היכול להציל מערכת יחסים שהשגרה פגעה בה", מצטטת הפסיכותרפיסטית וכוהנת המיניות אסתר פרל את אלן דה בוטון ("איך פרוסט יכול לשנות את חייך"), בספרה החדש, וקובעת: "לפעמים הקנאה יכולה להציל את האהבה".
בפרק מרתק בספרה "סיפור מהצד – בחינה מחדש של הזוגיות המודרנית" (בהוצאת כנרת), בוחנת פרל, מטפלת זוגית, מרצה ונואמת מבוקשת ביותר ברחבי העולם, את סוגיית הקנאה על פרשנויותיה השונות בתרבויות שונות, ועל השלכותיה המגוונות על זוגות.
"הקנאה מוכרת בכל רחבי העולם כמניע לפשעי תשוקה. היא נתפסת בתרבויות אחדות ככוח הרסני שיש לרסנו, ואילו באחרות – כבת לווייתה של האהבה, כשומרת הסף של המונוגמיה וכהכרחית לשימור הזוגיות", היא כותבת.
מחקרים סוציולוגיים מלמדים כי עד שנות ה־70 נתפסה הקנאה לרוב כרגש טבעי הנלווה לאהבה, ונשים נדרשו לשלוט בה בעצמן ולהימנע מלעורר אותה אצל בעליהן. מאוחר יותר סר חינה המפוקפק ממילא, והיא נתפסה כשריד לא הולם של מודל הנישואים הישן והלא־שוויוני. בעידן החדש, ברוח השוויוניות, מציינת פרל, איבדה הקנאה את הלגיטימיות שלה והפכה לדבר שיש להתבייש בו.
הקושי הפרדוקסלי מובנה בה: היא מותנית בקיום אהבה, אבל אם אנחנו אוהבים – לא ראוי שנקנא. זה כמובן לא מונע מאיתנו לקנא. לכן, קובעת פרל, יש לגלות הבנה כלפי הרגש הזה ולא להדחיק אותו.
"ברור שלעיתים קנאה עשויה להרחיק לכת למקומות לא רצויים", היא כותבת, "באפשרותה לאכּל ולערער אותנו, ובמקרים קיצוניים להוביל לתוקפנות ואף לאלימות. אבל במקרים אחרים היא עשויה להיות גחל לוחש אחרון במערכת יחסים שנשרפה כמעט כליל, ולכן היא עשויה להיות גם אמצעי להצתה מחדש של האש".
האומנם? "בהחלט", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "כמטפלת התחברתי מאוד למשפט שכתבה פרל, 'בגידה אינה רק חוזה שהופר, היא בעיקר לב שנשבר'. יש היגיון בשימת הדגש על הכאב, שנובע מהבנה שגבר שאני אוהבת מעדיף אישה אחרת. זו התמקדות בקנאה הבסיסית עצמה, לא במעילה באמון ובכעס שהיא מייצרת. ניסיוני בקליניקה מלמד שלקנאה יש תפקיד ברצון וביכולת להחזיר את האהבה ואת התשוקה, היא משמשת לא פעם כזעם ארוטי שנותן כוחות לכבוש מחדש את לב האהוב שאיכזב. ולא כי הוא 'שייך' לי, אלא משום שאני אוהבת אותו. למרבה הצער, יש מקרים שבהם הקנאה העזה מובילה להרס עצמי, אבל בדרך כלל, בעבודה נכונה, היא עשויה לעזור לשפר את השפה הארוטית של בני הזוג ולעורר בהם רצון לשינוי ואנרגיה לעשותו".
זה נובע, מסבירה פרל בספרה, מכוחה העצום של הכמיהה למה שאינו ברשותנו. אבל יש לזכור שהקנאה ניזונה מספק, היא מציינת, וברגע שהספק הופך לוודאות, היא הופכת לטירוף או חדלה להתקיים.
שער מנדל: "הקנאה היא רגש טבעי. החברה משדרת לנו שהוא שלילי ומעיד על חולשה, ולכן לא נוח לנו להודות בקיומו, לשמוע עליו ולדבר עליו – וחבל. לפעמים הקנאה מתעוררת איכשהו כשאנחנו נרדמים בשמירה ואז חוטפים סטירת לחי כלשהי, שמדרבנת אותנו לעצור, לקחת את עצמנו בידיים ולהחיות את הקשר. כשזה קורה, הקנאה היא חיובית. היא מניעה לפעולה ולהתקדמות. כשהקנאה מעוררת רק כעס ומובילה להצבת דרישות ומגבלות לאַחֵר, כדי לא לחוש בה – היא בעייתית. לעיתים היא צצה מתוכנו בגלל בעיות בדימוי העצמי ובביטחון העצמי, ולפעמים היא תוצר של הרצון לשלוט באחר. אגב, יש אנשים שמתמכרים לה, כנראה בזכות עוצמות הרגש ותחושת החיוּת שהיא מייצרת. אנשים כאלה מייצרים דרמה ומעוררים את הקנאה, כדי לחוש מחדש את הביטחון בלהיות יחד. צריך לזכור שעל אף הכמיהה הגדולה שלנו לביטחון בכך שהפרטנר שבחרנו יהיה איתנו ושלנו לעד, איננו יכולים אף פעם להיות בטוחים שזה אכן יקרה, ואנחנו נוקטים צעדים שונים כדי להתרחק מהפחד הקמאי הזה. אנחנו מדחיקים ובונים מנגנוני הגנה, כי אי־אפשר לחיות בפחד נון־סטופ. והעניין עם הקנאה הוא שהיא נוגעת במקום הזה ומעוררת אותו. כל עוד זה קורה במידה זה טוב, צריך לשחק איתה בעדינות ובעיקר חשוב לדבר עליה".
ופרל מסכמת: "אין ספק שקנאה שמקורה בתפיסות פטריארכליות של קניין ראויה מאוד לבחינה מחדש. גם אין ספק שמערכות יחסים שבהן בני זוג שואפים לבעלות על כל מחשבה של בני זוגם זקוקות לחיזוק באמצעות התרת הרסן. אבל לפני שנשגר את הלב הקנאי לדפי ההיסטוריה, מן הראוי שנטה אוזן גם ללחישות של ארוס. בעולם שבו האיום הגדול ביותר על מערכות יחסים ארוכות טווח הוא בדרך כלל שקיעה בחדגוניות, בשגרה ובהרגל, בוודאי יותר מאשר רגשות מערערים כמו קנאה, ייתכן שלזעם הארוטי הזה יש תכלית מועילה, אם נהיה מוכנים לשאת את הפגיעוּת הנלווית לו".
פרידת ההורים היא התמודדות לא פשוטה עבור הילדים, וכשהיא כוללת שיחה בנוסח "יש לי עוד משהו לספר לכם, אבא מעדיף גברים", זה מסובך אפילו יותר. במצב כזה, תנו להם לשאול שאלות ‑ והשתדלו לענות עליהן בכנות מקסימלית
שיר־לי גולן
פרידה היא דבר מורכב. אבל כשההורים נפרדים בגלל שאמא או אבא מעדיפים את בני או בנות מינם ‑ זה כבר ממש מסובך. "האתגר שמזמנים החיים לילדים שהוריהם יוצאים מהארון כשהם כבר בעלי משפחה, הוא אתגר כפול", מסבירה אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "הילדים האלה, בשונה מילדים של זוגות הומוסקסואלים ולסביות ‑ שיצאו מהארון בגיל ההתבגרות או בהיותם בוגרים צעירים, ונולדו למציאות כזאת ואותה הם מכירים ואוהבים ‑ נולדו לתוך מציאות מסוימת, מציאות שכוללת אבא ואמא. ופתאום עליהם להתמודד בראש ובראשונה עם הפרידה בין ההורים, שעד אותו רגע חיו חיים הטרוסקסואליים, ולאחר מכן עם החלטת ההורה לחיות עם אדם בן אותו מין. ההתמודדות הכפולה הזאת מאתגרת הן ברמה האישית, הן ברמה החברתית. כיום, לשמחתנו, נושא הגירושים מקובל יותר חברתית מבעבר, מה שגורם לאלמנט הזה להיות סטיגמטי פחות, אבל לצערנו, לצאת לעולם בהודעה שאבא או אמא הומוסקסואלים, זה עדיין עניין".
מה עובר עליהם בעצם?
"ברמה האישית, יציאה של אחד ההורים מהארון מעוררת אצל הילדים שאלות רבות, למשל: מה זה אומר עליי? האם זה אומר שגם אני הומו או לסבית? האם אוכל להביא חברים לבית של אמא ובת זוגה, ואיך הם יגיבו? האם אבא אי פעם אהב את אמא? האם כל מה שהיה לפני היציאה מהארון היה שקר? האם ההורים בעצם עבדו עליי?"
מה עכשיו?
השאלות האלה, קשות אך טבעיות ולגיטימיות, הן תולדה של הקושי להבין את השינוי. זה קורה לרוב משום שקודם לכן הדחיקו ההורים את הנושא כדי לנסות להתאים את עצמם לנורמות החברתיות שהפנימו. "רבים מאלה שיוצאים מהארון בשלב מתקדם בחיים נכנסו לזוגיות ההטרו־נורמטיבית שלהם בכוונה מלאה ובתחושות אמיתיות של אהבה", אומרת שער־מנדל. "ואז, כשנגמרות המשימות הראשוניות, הילדים גדלים ואפשר שוב לבחון את החיים ואת ההישגים וצצה השאלה 'מה עכשיו?' הם מבינים שהם מעדיפים משהו אחר. במקרים אחרים, זה קורה במפתיע, בעקבות התאהבות באדם אחר, בן אותו מין, ופתאום התמונה מתבהרת והם מבינים מה הם באמת רוצים. לרוב יש תחושה עמומה במשך השנים והם לא ממש יודעים מה היא אומרת, או שאינם מאפשרים לעצמם לממש אותה, לא מתוך זיוף, אלא בגלל איזשהו בלבול עם עצמם. וכשזה קורה, והנטייה המינית מתבהרת, זה לא פשוט גם עבורם ‑ הם חשים שהם פוגעים במרקם המשפחתי שבנו באהבה לאורך השנים".
איך מסבירים את זה לילדים?
"חשוב שהילדים יבינו שזה לא שאבא או אמא עבדו עליהם. שאותו הורה חי את חייו ואולי חווה איזשהו בלבול עם עצמו וכעת הוא מעוניין לאהוב אדם אחר ולהיות איתו, בלי קשר למינו, כדי להיות אותנטי יותר מול עצמו. זה קשה כמובן, וזה יכול לעורר רגשות כמו חשש, אכזבה, פחד, אפילו כעס ונבגדות, אבל לצד הרגשות האלה תהיה גם הקלה לנוכח ההתבהרות, ואפילו גאווה בהורה שהעז ללכת עם האמת שלו".
דיבור ברור
כדי להגיע למצב הזה חשוב לאפשר לילדים לשאול שאלות ולהסביר שוב ושוב שהם מאבדים אמנם את המסגרת הבטוחה המופנמת, אבל אינם מאבדים את אהבת ההורים. "הילדים נדרשים לעשות סוויץ' בראש ולהתבונן אחרת על ההורים", מסבירה שער־מנדל. "זה לא פשוט, ובהכרח נכנס פה האלמנט המיני, כי מדובר בנטייה מינית, ופתאום הם מדמיינים מה קורה בחדר המיטות וזה מביך וזה מורכב. אבל עם הזמן ובעבודה נכונה, הילדים יחזרו לראות את ההורה שיצא מהארון כהורה, תמונת המיטה מתרחקת, וכשהם מכירים את בן הזוג החדש שלו, הם מכירים אדם, והם מתוודעים לחיים, לאנשים, לאהבה. הנטייה הטבעית היא להתמקד במיניות, לכן חשוב לשים את הדגש על ראיית הקשר כמכלול של אכפתיות ודאגה הדדית ואהבה בין שני בני אדם. ברגע שלא מתבוננים בזה רק מהפריזמה המינית, הכל נעשה פשוט יותר".
יש כאן הזדמנות לפתיחת השיח, להעברת המסרים שאין נכון ולא נכון, שיש אפשרויות רבות ויש צורות שונות של אהבות ומשפחות. חשוב לחזור ולהבהיר שבעוד שאהבה רומנטית עשויה להסתיים, הרי שהאהבה לילדים לעולם אינה נגמרת. "גם ההורה האחר עובר טלטלה, וחשוב לעשות מאמץ לא לערב את הילדים בקשיים שהוא חווה לצד זה, חשוב לתת זמן לפרטנר החדש של ההורה שיצא מהארון למצוא לעצמו מקום בתא המשפחתי, לסלול לעצמו את הדרך הנכונה בקשר בינו לבין הילדים. כשהקשר הזוגי החדש טוב ואכפתי, זה יעבוד יפה והילד יבנה מחדש את העץ המשפחתי שלו. ככל שהדיבור ברור ומנרמל יותר, כך יקל על הילד לבנות תמונת מציאות רחבה יותר ולהתפתח בעצמו בדרך הנכונה. אין טעם להתעלם מהמורכבויות, אבל כשעוברים תהליך נכון, לעיתים בסיוע אנשי מקצוע, אין סיבה לבעיות".
כולנו חולמים על זוגיות, אבל צריך לזכור שבחלק מהמקרים היא עלולה להכאיב ולהזיק לאורך הקשר כולו. ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" מסבירים איך תזהו אם אתם בכיוון הנכון או בקשר שצריך לנטוש
שיר-לי גולן פורסם: 09.04.14 | מתוך YNET
אנחנו נולדים עם צורך בסיסי בקשר קרוב, באינטימיות ובקרבה, ולרוב גם עם יכולת להתנהל בתוך קשר כזה. לכן לא מפתיע שגם המהוססים בינינו, גם אלה שמצהירים על פחד ממחויבות או על מערכת רגשית שאין לה צורך באנשים נוספים, משתוקקים בתוך תוכם לקרבה חסרת התחליף הזאת, לידיעה שלמישהו בעולם הזה באמת אכפת מהם.
אנחנו יכולים לקבל דברים שונים מאנשים שונים, וזה אמנם בלתי-אפשרי לקבל הכל מהאחד המיוחד הזה, אבל רובנו לא מפסיקים לייחל לזה. לא בכדי מהווה האהבה, ובשמה המודרני – הזוגיות, את אחד הנושאים הנכתבים/מצוירים/מדוברים/מושָרים ביותר.
לא להפוך לסמרטוט בקשר
אלא שהזוגיות יכולה לא רק להיטיב איתנו. לא פעם היא עלולה גם להכאיב. השאלה אם הזוגיות שלנו תהיה מיטיבה ובריאה או מכאיבה ומזיקה תלויה במגוון רחב ביותר של ערכים, תכונות אופי, התנהגויות, ציפיות, עמדות ומודלים. ועם זאת, אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער-מנדל, רכזת ההסברה באגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי, ישנם גורמים שחשוב שיהיו בבסיסו של קשר זוגי טוב ומיטיב. וכדאי להיות ערים להם, שכן הנטייה האנושית היא להתרגל לכל מצב, גם לרעים ולמיותרים שבהם.
דילמה ביחסים
מה חשוב יותר לזוגיות: תשוקה או חברות?
שיר-לי גולן
האם חברות היא תנאי הכרחי לקיומו של קשר זוגי מתמשך, או שהיא עלולה לפגוע בו? האם היא שומרת על התשוקה או שהיא מביאה לחורבנה? המומחים ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" פותרים את הדילמה הנצחית
מה חשוב יותר לזוגיות: תשוקה או חברות?
שער-מנדל: "בכל זוגיות יש רגעים של גם וגם ושל אין ואין, כלומר רגעים שבהם נחשוב שהיא לא טובה ורגעים הפוכים. לכן חשובה ההסתכלות לאורך זמן. חשוב לשים לב לצבע הדומיננטי בזוגיות שלנו ולשאוף לכך שהוא יהיה בהיר וחיובי. בתוך מערכת יחסים זוגית מקבלות כל תכונות האופי צביון חזק יותר, מה שגורם לכך שבתוכה נחשפות לרוב יותר בעיות מאלה שנחשפות במערכות יחסים אחרות.
"תורמת לכך גם העובדה שזו מערכת יחסים משמעותית מאוד, וכזאת שמקורה בבחירה. לכן נלוות אליה באופן קבוע תחושות של חוסר ביטחון. הרי את ההורים שלנו ואת הילדים שלנו אי-אפשר להחליף, ואת בן הזוג בהחלט אפשר.
"היכולת לתת ולקחת, או לקבל ולתת, היא מהותית בקשר זוגי, וחשוב שתהיה בו האפשרות לנוע על הציר הזה: לפעמים צד אחד נותן יותר, לפעמים הוא מקבל. אם נמצאים באופן קבוע בנקודה אחת – נוצרים קונפליקטים.
"אלמנט חשוב נוסף הוא הכבוד וטוב הלב. אהבה שכוללת את שני הגורמים האלה לרוב תהיה טובה ותעזור לנו לגדול ולהתפתח כבני אדם. קשר שבו אנחנו שומרים על הכבוד של עצמנו ולא הופכים לסמרטוטים, ומצד שני מכבדים את בן הזוג ורואים אותו על כל מורכבותו, ולהפך, הוא קשר בריא. בשונה מזה, זוגיות שכוללת אינסוף דרישות ותביעות, שימוש באחר ולא עזרה הדדית, תלונות וביקורת – הופכת לרוב לפוגענית ולמכאיבה."
באופן בלתי-נמנע, היא מסבירה, אנחנו מגיעים לזוגיות עם חסכים מהילדות, פגיעויות ומקומות רגישים ונוטים להימשך לאנשים שמעוררים בנו בדיוק את המקומות הכואבים האלה. זה לא עניין של מזוכיזם, בטח לא של אכזריות מהצד השני. זה הטבע, ציני שכמותו. המשיכה למי שנוגעים בנקודות הכאב שלנו מאפשרת לנו לבצע שחזור של חוויות מוכרות, ואם התמזל מזלנו – גם את התיקון המיוחל.
זוגיות שכוללת אינסוף דרישות ותביעות הופכת למכאיבה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
זוגיות שכוללת אינסוף דרישות ותביעות הופכת למכאיבה(צילום: shutterstock)
מגיעים עד נתק רגשי
"בזוגיות מיטיבה נדע לנהל את המצבים הר גשיים באופן נכון, לעבור מסערה לרגיעה בלי למחוק את האחר או להימחק בעצמנו, גם ברגעים קשים מאוד, תוך ידיעה עמוקה שזה בן זוגנו וזכירת הדברים הטובים שהוא עשה ועושה לנו. כל זה מאפשר לנו לשמור על היכולת לגלות כלפיו אמפתיה, לראות אותו ולתמוך בו מתוך כבוד והערכה, מתוך האהבה שאנו חשים כלפיו. במקרים האלה יש נכונות לעבוד על דברים, לקבל את החולשות והקשיים של עצמי ושל האחר," אומרת שער-מנדל.
"לעומת זאת, בזוגיות לא בריאה הנגיעה הכואבת בפצעי הילדות נעשית ללא נטילת אחריות, ללא דיאלוג. כל הזמן נחשפות נקודות פגיעות, השיחות חוזרות על עצמן, אבל אין התפתחות ואין תיקון משום שאין הדדיות בנתינה ובקבלה. לפעמים זה יכול להגיע למצבים של נתק רגשי."
זוגיות מזיקה, היא אומרת, מוציאה מאיתנו את הרע. אלה המקרים שבהם ננהג באחר, זה שפעם עוד אהבנו, או לפחות חשבנו שאנחנו אוהבים, בבוז ובהשפלה, ללא טיפה של אמפתיה, ללא שום יכולת לזכור למה בכלל רצינו אותו פעם. ואם זה המצב באופן קבוע – אין סיבה להשלים איתו.
בזוגיות מיטיבה תורגש תמיכה הדדית גם בשעת מריבה, תישמר היכולת לעצור את הריב אם הוא מתחיל להידרדר, יתאפשר תיקון, ובסך הכל, רוב האינטראקציות יהיו חיוביות. צריך לזכור, מבקשת שער-מנדל, שבן הזוג נמצא שם יותר לטובת התחושה שאנחנו לא לבד בעולם, ופחות לטובת הסקס הסוער.
במצבים הרצויים נשמח בשבילו אם יתקדם בעבודה, נדרבן אותו להתפתח ונעודד אותו אם הוא נכשל. במצבים הפחות רצויים נרצה שהאחר יצליח מתוך הצורך שלנו בפרטנר מצליח וההקרנה של זה על הדימוי העצמי שלנו. ובמצבים המכאיבים במיוחד – הצלחת בן הזוג תעורר בנו קנאה ולרוב תגרום לנו לייחל לכישלונו.
שער-מנדל: "אם הזוגיות הופכת לרכבת הרים פוגענית והרסנית חשוב לעצור ולהבין שאפשר לעשות שינוי. גם אם האחר מסרב לשתף עם זה פעולה, שינוי של צד אחד בהכרח מביא שינוי בזוגיות. אבל אם השינוי לא קורה, עדיף להיפרד. אני מאוד מאמינה בתחושות הבטן. רובנו מרגישים אם משהו לא תקין בחיינו לאורך זמן. ואם זה המצב, חשוב להתייעץ, לא להיכנע לסגירות ולהצטמצמות שזוגיות מכאיבה כזאת בדרך כלל מייצרת."
ומה בעניין להתפשר, תשאלו. ובכן, פשרה היא לעולם חלק מהסיפור. אבל, אומרת המומחית, יש להבחין בין פשרה לכניעה. בהתפשרות מהסוג הרצוי אנחנו נכנסים, ולו לרגע, לנעליו של האחר, מבינים את הרגש שלו, את ההיגיון שמפעיל אותו, ומתוך כך מתפשרים ללא תחושה של שאיבת כל האנרגיות שהיו לנו. בכניעה, שהיא כנראה הצד האפל של הפשרה, שני הצדדים מנוצלים, מתוסכלים ומרוקנים. וזה רע.
ומי שלא רוצה להתפשר? "שיחיה לבד".
במדינות אחרות זו תופעה נפוצה והמספרים הולכים וגדלים גם בישראל: יותר ויותר זוגות בוחרים לא להינשא, ולעתים גם לא לגור יחד. לפעמים זו תוצאה של ניסיון מר, לפעמים זה שומר על הקשר "טרי" ולוהט. מומחית מסבירה ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" מתי זה בריא לזוגיות – ומתי לא
שיר-לי גולן פורסם: 14.05.14 | מתוך YNET
השמלה הלבנה, הפרחים, טקס הקידושין, הטבעת, "אם אשכחך ירושלים," האלכוהול שנשפך כמים, הסלואו המתבקש וליל הכלולות, הוא-הוא ליל ספירת הצ'קים הגדולה. החתונה המסורתית, גם בגרסאות המתקדמות יחסית שנולדו לה בשנים האחרונות, הזינה לאורך שנים ארוכות, מן הסתם בהשפעת פנטזיות הוליוודיות, לא מעט חלומות.
הורים נטו לרצות לראות את הילדים "מסודרים", נשים צעירות החסירו פעימה לקראת ההצעה הרשמית ומה שיבוא בעקבותיה, גברים צעירים פיתחו חרדות ביצוע בנוגע לשבירת הכוס ולמחויבות הנלווית.
לכאורה נדמה שנגמלנו. החילוניות, ההתנערות ממוסד הרבנות וממה שהוא מסמל, האינדיבידואליזציה, רעיונות השוויון, כל אלה הרחיקו אותנו מהכמיהה הקדומה הזאת לנישואים.
גם הציניות תרמה את חלקה, וכמוה שיעור הגירושים שהולך ועולה ומוכיח שכתובה איננה ערובה לאהבה ארוכת ימים. וכמובן, האלטרנטיבות החדשות למשפחה הגרעינית המקובלת, ההולכות ונעשות לגיטימיות במקביל לקבלה (היחסית, יש שיאמרו) של סגנונות חיים ושל העדפות מיניות שאינם המיינסטרים.
95% מתחתנים
אלא שעדיין, רובה המכריע של האוכלוסייה בוחר באפשרות השמרנית, זו שבה החתונה היא חלק ממסלול החיים הכל-ישראלי הכולל שירות צבאי, טיול גדול למקומות רחוקים ולימודים באוניברסיטה. בזמן שבקנדה, למשל, 30%-כ מהאוכלוסייה נמנעים מחתונה רשמית, ובשוודיה מדובר ,36%-בכ אצלנו רק כ-5% מהאוכלוסייה אוזרים אומץ לחיות יחד (או בנפרד) כזוג ולא להתחתן. השיעור הזה גדל באופן שיטתי, גם אם איטי מאוד, ולכן סביר שהמצב עוד ישתנה.
בין אלה שמקיימים זוגיות ממושכת ללא חתונה ניתן למצוא ארבע קבוצות עיקריות, אומרת המטפלת הזוגית המוסמכת אריאל שער-מנדל: זוגות הומוסקסואלים, פסולי חיתון, אנשי פרק ב' וצעירים שמחליטים לחיות אחרת. שתי הקבוצות האחרונות עושות את זה לרוב מתוך בחירה ועיקרון ולא בשל אילוצים.
שער-מנדל: "בשני המקרים האלה החברה פחות מאוימת מההימנעות מנישואים רשמיים, או משום שמדובר באנשים שכבר היו נשואים או משום שהנטייה היא לראות בזה תחנה זמנית, שלב ביניים שביום מן הימים יוביל בכל זאת לחתונה. זה לא נתפס כחתירה תחת המוסכמות, אף שגם בקבוצות האלה יש רבים שמתייחסים להימנעות מנישואים פורמליים כאל דרך חיים.
"לפעמים זה קורה בלי להתכוון: עוברים לגור יחד כי זאת הנורמה וזה נעים ובעיקר נוח, וזה עוקף התנגדויות ופחדים ממחויבות, שהנישואים הרשמיים מעצימים. אחרים אומרים שהם אינם מאמינים במוסד הנישואים, או שהם מתנגדים להתערבות הממסד הרבני בחייהם הפרטיים, או שבעיניהם הפורמליות הרסנית לאהבה. ישנם גם כאלה שלא בשלים לזה ומעדיפים למצות את הכיף של היחד בלי כל המסביב, ואחרים שאינם בטוחים בקשר הזוגי המסוים שבתוכו הם נמצאים ולכן לא רוצים למסד אותו.
"לפעמים נוח להלביש על פחדים כאלה ואחרים את האג'נדה, ולפעמים האג'נדה אותנטית לגמרי. כל עוד שני בני הזוג שותפים לאותה דעה ושלמים איתה – זה מצוין. עם זאת, חשוב שכל אחד מאלה שבוחרים לא להינשא יבדוק עם עצמו אם זאת באמת בחירה משותפת. כי אם יש פערים בתפיסה בהקשר הזה – יצוצו בעיות בעתיד".
עוברים לגור יחד כי זאת הנורמה וזה נעים ובעיקר נוח (shutterstock) (shutterstock)
עוברים לגור יחד כי זאת הנורמה וזה נעים ובעיקר נוח(shutterstock)
בלי נישואים משקיעים יותר בקשר
זוגות שחיים יחד ללא נישואים, היא אומרת, נוטים להשקיע יותר בזוגיות. בין אם משום שהם צעירים ונטולי ילדים עדיין, או דווקא משום שבהיעדר גושפנקה חוקית נעדר מהקשר הזוגי גם הביטחון המוחלט בקיומו, והיותו הדבר היחיד המשותף (אין ילדים משותפים, אין רכוש משותף) מעורר רצון וצורך לטפח אותו.
כשמדובר באנשי פרק ,'ב למודי קרבות ואכזבות בדרך כלל, ההצדקה החברתית ברורה יותר, גם בשל היותם בוגרי הרבנות וגם מתוך החשש ש"יסתבכו" שוב. עם זאת, מדגישה המומחית, שלבים שונים בחיים יכולים לייצר אינטרסים חברתיים שונים, וגם תפקידי מגדר מסורתיים – כאלה שהיינו רוצים שייעלמו מהעולם – עדיין משחקים תפקיד במחזה הזה.
כך, למשל, לנשים באמצע החיים עשויה החברה לשדר שחשוב שימצאו שוב חתן, כזה שיבטיח את עתידן אחרי שיתחייב להן חוקית. לגרושות בנות 50 פלוס, לעומת זאת, שאולי צברו כבר רכוש, יוצע מסר אחר, חשדני יותר באופיו. תופעה נוספת האופיינית לחלק מהזוגות שנמנעים מרישום יחסיהם בטאבו היא הבחירה במגורים בנפרד, בחירה שלדברי שער-מנדל נגזרת ממידת המחויבות לקשר הזוגי.
"אם גרים יחד, ללא חתונה, מביעים רצון ונכונות לשלב את היצירה האישית של כל אחד מבני הזוג ולהפוך אותה למשותפת. הבחירה בחיים בנפרד בהכרח מצמצמת את המחויבות," היא אומרת. "זה יכול לקרות בגלל צלקות מהנישואים או צלקות מהגירושים, בגלל המורכבות המובנית כשיש ילדים או מתוך הידיעה שמבוססת על הניסיון האישי שזוגיות איננה נמשכת לעד, אז בשביל מה. וממילא, אחרי שמסתגלים לחיים לבד, גם אם יש ילדים בבית, לא קל לוותר על הנוחות".
בוחרים כל יום מחדש
בין היתרונות שמי שבוחרים בדרך החיים הזאת נוטים לייחס לה ניתן למנות את תחושת החופש והעצמאות, גם אם היא פיקטיבית במידה מסוימת, את הקלות הטכנית של פרידה אפשרית ואת תחושת הבחירה מחדש בבן הזוג כל העת – שהרי בלי ילדים/רכוש/חוזה רשמי נשארים יחד פשוט כי זה מה שרוצים.
אלא שאותם אלמנטים ממש, שמייצרים תחושת ביטחון אצל חלק מהאנשים, נתפסים כחסרונות אצל אחרים. המחשבה שכל קונפליקט יכול להסתיים בפרידה עלולה לערער ולעורר חרדות, בבחירה המחודשת התמידית מתערבבים גם כוחם של הרגלים והפחד להישאר לבד, ובסופו של דבר מדובר בשני עולמות נפרדים, שנפגשים אי-שם בדרך, בנקודות השקה ספציפיות בלבד.
זה גורם לכך שלא פעם, ברגעי משבר כמו גם ברגעים של אושר, בני הזוג האוהבים בעצם נשארים לבד.
שער-מנדל: "יש הרבה סוגים של חוזים זוגיים, התלויים בגיל, באמונות, בתפיסת העולם ובנסיבות החיים. בכל מקרה, זוגיות מושתתת על מחויבות, ואם אין תשתית כזאת, עם ההשקעה המתבקשת, הזוגיות תתקשה לשרוד לאורך זמן עם המהמורות שהחיים מזמנים.
"לכן, גם אם בוחרים לא להינשא, חשוב ליצור טקסים זוגיים ולהיות קשובים זה לזה ונכונים לעשות התאמות לשינויים שכל אחד מבני הזוג חווה".
באמצע החיים נתקלות נשים רבות בגבר חדש שמטלטל את עולמן ומציג בפניהן אפשרות לבגוד, אולי להתחיל מערכת יחסים חדשה. חלק מוותרות וחשות החמצה, אחרות הולכות על זה ולפעמים משלמות מחיר כבד. איך מחליטים? המומחים ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" מייעצים
שיר-לי גולן פורסם: 07.08.14 | מתוך YNET
הם חיים יחד כבר כמעט 20 שנה, מתפקדים נפלא כהורים ומפיקים הנאה מהיותם גם חברים טובים. אלא שהיא מוצאת את עצמה מתרחקת ממנו בלילות, בורחת מליטופיו, משתוקקת למגע אחר. היא כמהה לחידוש שמבטיח חבר המקלדת החדש שלה, להזדמנות שהוא מציע לחוות את עצמה שוב כאישה. לא אם, לא רעיה. רק היא והגוף שלה, רק היא וצרכיה וחלומותיה הכמוסים.
אלא שהריגוש הזה, התיאורטי, הווירטואלי, הופך את האיש שלה, את הגבר הישן לצידה במיטה, נמל הבית הבטוח והאהוב שהיה לה – ללא רצוי.
קונפליקט הזונה והקדושה
הדרישה החברתית למונוגמיה הולידה, באופן בלתי-נמנע, את דילמת הגבולות הזוגיים. זו יוחסה באופן מסורתי בעיקר לגברים, אלה ביניהם שחוו קונפליקט מול האישה שאיתם, שהתקשו לראות בה מושא לתשוקותיהם הארוטיות ברגע שהפכה לרעייתם החוקית, לאם ילדיהם. קונפליקט הזונה והקדושה היה גברי במהותו, בוודאי כל עוד הציפייה מגברים הייתה להצליח בחיים, להתקדם ולפרנס את המשפחה ללא פשרות, גם תוך התמודדות, באופן כזה או אחר, עם פיתויים לגיטימיים לכאורה.
נשים, מסבירה המטפלת הזוגית המוסמכת אריאל שער-מנדל, נתפסו בשלב הזה כמי שזקוקות לביטחון שמספק הגבר, כמי שממילא מגדירות את זהותן באמצעות יחסיהן, כמי שאמורות לעשות פשרות ולא לשאוף לאיזשהו מימוש עצמי עצמאי.
אלא שהזמנים השתנו. נשים בוגדות יותר, הן יוזמות 70%-כ ממקרי הגירושים והן לא מוכנות לוותר. הן גם פחות מסוגלות לחיות עם השקר, לנהל חיים כפולים, אומרת המומחית, ולכן נוטות ללכת עם בגידותיהן עד הסוף – להתאהב בגבר אחר ולנטוש למענו את זה שהיה שם קודם. אלא שעד הנטישה, ולפעמים עוד לפני מימושה הגופני של התשוקה לאחר – תהליך שעשוי לקחת חודשים ואף שנים – נשים חוות דילמה חדשה: בן הזוג נעשה פתאום, ובכן, משעמם.
שער-מנדל: "בעשורים האחרונים אנחנו חיים באיזו אשליה, ברצון שהפרטנר שבחרנו ימלא את כל צרכינו, בחלום על כך שאם רק נמצא את האדם הנכון – הוא יספק את כל צרכינו לעד. זה מזכיר את חוויית הרחם, את הסימביוזה בין תינוק בן-יומו לאמו, שרוצה ויכולה לספק את כל צרכיו. אלא
שממש כמו שקורה בינקות, כך גם בזוגיות – הסימביוזה הזאת לא נמשכת לאורך זמן, הקשר בהכרח חווה פשרות, אכזבות ותסכולים, והחוויה הראשונית הופכת לגן העדן האבוד. העובדה שנבחרנו על ידי הפרטנר הזוגי שלנו מאפשרת חוויה נרקיסיסטית עוצמתית, מה שגורם לנו להשתוקק לנאמנות הזאת. אבל לצידה מתקיימת הידיעה שיש בחירה, והיא מייצרת חששות שניעזב, איום שאיזשהו 'אחר' מהצד שלנו או מהצד השני ייכנס למיטתנו, וזה מלחיץ גם אם זה מוכחש.
על הרקע הזה, גם אם הזוגיות טובה, אם בן הזוג מיטיב ואין לנו הרבה תלונות כלפיו, יכול להיכנס פתאום 'אחר' כזה, שמטלטל את העולם. וזה יכול כמובן לקרות בכל שלב של הקשר: אצל מישהי שסוף-סוף קיבלה את הצעת הנישואים שכל כך חיכתה לה ופתאום הכירה מישהו אחר והתאהבה בו, או אצל נשואה בת 40 פלוס שפגשה ברחוב במקרה את האקס המיתולוגי שלה והאהבה ביניהם ניצתה מחדש.
הקשר בהכרח חווה פשרות, אכזבות ותסכולים (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
הקשר בהכרח חווה פשרות, אכזבות ותסכולים(צילום: Shutterstock)
האקסטזה כרוכה בסבל
לפרץ כזה של אהבה ותשוקה יש עוצמה של אקסטזה, והוא כרוך גם בסבל, כי מיד עולה ההתלבטות: האם לוותר על מה שנתפס כהזדמנות חיי, או לוותר על המשפחה שהקמתי. ומה שהיה לפני פריצת האחר לחיים רגוע, בסדר, גם אם קצת אפור, נראה פתאום ריק, משעמם, חסר, וצצה השאלה הבלתי-נמנעת: האם זה מה שמחכה לי עד סוף חיי"?
וזו שאלה מייסרת. כי בתחילת המסע הזוגי מתממש לרגע מצב מושלם לכאורה, שבו הצורך שלנו בביטחון וביציבות מתקיים בשלום לצד הצורך המנוגד במסתורין ובריגוש. אלא שעם הזמן נוצרת ההפרדה בין הצרכים הללו, ומי שאחראי לאספקת היציבות מתקשה בהכרח לספק גם את האלמנט הסוער, התשוקתי. והפיצול הזה קשה, אומרת שער-מנדל, כמעט כמו להידרש לבחור בין ימיננו לשמאלנו.
"נשים שמגיעות לנקודה הקשה הזאת, של התחושה שהן חייבות לבחור בין הבעל הטוב והמיטיב שלהן לבין המאהב שהוא כביכול הילד הרע של השכונה, נכנסות ללופ מורכב. אם הן מנסות להתנתק מהמאהב התשוקה רק מתגברת. אם הן שמות את הגבול בנשיקה, נניח, הופך כל ניתוק ממנו לגיהינום. ואם הן מחליטות לשכב איתו 'רק פעם אחת', כדי להוציא את התשוקה החדשה הזאת מהמערכת, הן מתקשות לעמוד בזה. וכיוון שתחושת ההחמצה קשה יותר משברון הלב הכרוך בבחירה, הן מתקשות לבחור.
"כיום, למרות ההתקדמות והמודרנה, רובנו עדיין מעדיפים גירושים על בגידה. נושא הנאמנות עדיין נתפס כערך עליון בחברה המערבית. אבל המסר החברתי הוא מסר כפול: מצד אחד אומרים לנו שאסור לעזוב את הבית, מצד שני ישנה התפיסה ש'חיים רק פעם ,"'אחת היא אומרת.
הבועה הקסומה
את קסמו של המאהב במשוואה הזאת אין צורך להסביר. הוא סודי, הוא מרגש, כל עוד הוא לא ממומש אפשר בעצם להלביש עליו כל פנטזיה שרוצים, הוא רחוק מהיומיום וקלקוליו ולכלוכיו. הוא בועה.
אלא שאם היחסים האסורים הללו לא מתגלים, מגיע מתישהו רגע הבחירה הבלתי-נמנע. יש נשים שנשארות עם בן הזוג ועם תחושת הפספוס, יש שנשארות עם בן הזוג ועוברות תהליך של השלמה ואפילו התאהבות מחדש, יש העוזבות את בן זוגן לטובת המאהב וזה מצליח, ואצל אחרות זה הופך לבכייה לדורות. למרבה הצער, אומרת שער-מנדל, אי-אפשר לנבא מראש את פוטנציאל הכישלון או ההצלחה בכל אחת מהבחירות האלה.
ההתאהבויות הפתאומיות האלה נוטות להתרחש יותר אצל אנשים שאישיותם תלותית יותר, מורכבת, מתלבטת באופייה, אצל בעלי האישיות המתמכרת (במקרה הזה, לריגושים) ואצל מי שחוו משבר, אישי או זוגי.
שער-מנדל: "במצבים כאלה מומלץ להיעזר באיש מקצוע, שכן הסודיות לא מיטיבה עם שיקול הדעת. בטיפול ניתן לבדוק את הערכים והעמדות, לבחון אם הם עברו שינוי ואם כן על איזה רקע ועד כמה אני שלמה איתם.
"חשוב להבהיר אם הכמיהה למאהב נובעת מאיזושהי תחושת ריק כללי בחיים, ואז הוא רק הפלסטר או האקמול לבעיה עמוקה הרבה יותר, או שמא זה התמכרותי ואז חבל להרוס הכל לטובת משהו שמחר כבר בהכרח לא יספק. ולפעמים אפשר לנסות להכניס את האחר הקיים בפנטזיה לקשר הזוגי באופן סמלי – באמצעות משחק, צחוק .'וכו
"בכל מקרה, מוטב לבצע את הבדיקות האלה לפני שנכנסים למימוש הגופני של התשוקה, כי המימוש טורף את הקלפים ומקשה על הבחירה".
יש זוגות רבים שיודעים לתפקד היטב ברמה הטכנית, אבל האינטימיות ביניהם גוועה. זה אולי השלב שבו נכון להיפרד, אך רבים מאיתנו פוחדים כל כך מהלבד, שיעדיפו להיות בודדים בתוך קשר. מומחית מסבירה ל"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות"
שיר-לי גולן פורסם: 26.08.14 | מתוך YNET
הם עובדים, מגדלים בהנאה את שני ילדיהם, יוצאים מדי פעם לבלות עם חברים, מטפחים את הבית ונוסעים לחו"ל פעם בשנה. אבל בלילות, כשהם מנסים להירגע מעמל היום, אחרי שהשכיבו את הילדים והם נמרחים יחד על הספה, אין ביניהם כלום. לא מגע, לא שיחה, ובעיקר – לא קירבה.
התפקוד כצוות עובד יופי. הם לא רבים אפילו. אלא שסעיף אחד, משמעותי, בחוזה הלא כתוב ביניהם, מוזנח כרונית: האינטימיות. ובהיעדרה, למרות התפאורה המוצלחת, הם חווים בדידות גדולה, עצב וכאב.
זוגות רבים המגיעים לקליניקות של המטפלים הזוגיים, מסיבות כאלה ואחרות, מתלוננים על הדבר הזה ממש: הניכור, התהום הרגשית שנפערה ביניהם עם השנים, הדכדוך הנלווה ליחסים שהיו פעם מעניינים, מסעירים ומספקים – והתקלקלו. בלי דרמה גדולה, בקול ענות חלושה.
"ערימת ציפיות כמוסות"
"האדם הוא יצור חברותי, המחפש קשרים משמעותיים וזקוק להם," מסבירה המטפלת הזוגית המוסמכת אריאל שער-מנדל. "איכות החיים שלנו תלויה באיכות הקשרים שלנו, במעגלים השונים. זה משפיע מאוד על רווחתנו, מכל הבחינות. כמו תינוק שתלוי לחלוטין באחר, בדמות מיטיבה שדואגת לכל צרכיו, תלות גופנית ורגשית עמוקה, כך גם האדם הבוגר זקוק למעגלים של קשרים כדי להתפתח: משפחה, חברים, זוגיות, קהילה.
"אנחנו צריכים את תחושת השייכות, את תחושת הביחד, אפילו את הערבות ההדדית שמתבטאת ברגעי מצוקה. בניגוד לתינוק, שמשימתו ההתפתחותית היא ליצור נפרדות מהדמות המשמעותית עם הזמן, להיפרד ממנה כדי לפתח עצמאות, הקשר הזוגי מוגדר ככזה שאמור לשרוד לאורך זמן והשאיפה היא לקשר שוויוני בין בוגרים, אבל יש ערימה של ציפיות כמוסות וע מוקות לכך שהאחר יענה על כל צרכינו ויספק אותם במלואם.
"יש בקשר הזוגי תלות הדדית, יש תחושה של שניים שהם יחידה אחת, וזה נותן לכל אחד מבני הזוג ביטחון עצום. כשמתחילות לצוץ פגיעויות – נולדת הבדידות. והיא קשה."
כשאנחנו בסטטוס "פנוי," היא אומרת, אנחנו יכולים לחוש לבד בעולם. אבל כדי לחוות בדידות – צריך שניים. רק בשניים יש ציפייה ויש אכזבה מאי-מימושה בידי האחר, זה שבידיו הפ – קדנו את ליבנו, את האמון שלנו. ורבים, מתברר, פוחדים כל כך מהלבד, עד שיעדיפו להיות בודדים בתוך קשר. האשליה היא שמראית העין של הביחד, עצם קיומה של מסגרת זוגית, הופכת את תחושת הבדידות לנוראה פחות.
שער-מנדל: "חוויית הבדידות בתוך הזוגיות, מהנפוצות והכואבות ביותר, היא מצב רגשי של תחושת חוסר שייכות, ניכור, ריחוק מהפרטנר שלנו, זה שאמור להיות האדם הכי קרוב אלינו; לצד הציפייה שהמצב יהיה שונה. וזה מה שהופך את הבדידות לחריפה כל כך: התחושה שאנחנו לא נראים, לא מובנים, לא שייכים, לא מוערכים, נטולי השפעה.
"הסיבות לכך יכולות להיות אישיות או זוגיות. אנשים שחוו בדידות, נטישה ודחייה בילדותם מפנימים את הדפוסים הללו ומאמצים תפיסת עולם לפיה האדם תמיד לבד, אי-אפשר לבנות על אכפתיות וכל היק – שרות רגשית סופה אכזבה. האנשים הללו יחוו התאהבויות, יחושו סיפוק לזמן מסוים, אבל תחושת הבדידות הקיומית שלהם תצוץ מחדש במוק – דם או במאוחר. הטריגר יכול להיות זניח: מספיק שהפרטנר הודיע שהוא הולך לחבר/ה, והם כבר חשים ננטשים."
הסיבות הזוגיות שגורמות לתחושת הבדידות:
פערים בתפיסת הקרבה: אחד זקוק למקסימום זמן יחד ואילו האחר זקוק לפעילויות נוספות, לאו דווקא זוגיות.
ויתור על הרצונות מצד אחד מבני הזוג: זה מוביל לכך שהוא אינו יודע עוד מיהו ובן זוגו ממילא לא יכול להיות איתו במקום שבו הוא נמצא, כי רצונותיו מבוטלים ולא מדוברים כלל. כך, לאורך זמן, תתעצם התחושה שהצרכים הרגשיים אינם מסופ קים, מה שבהכרח יוביל לאכזבה ולבדידות.
קצרים בתקשורת הזוגית.
היעדר עזרה הדדית במטלות היומיום לאורך זמן.
שער-מנדל מדגישה כי הזנחת המצבים הללו גורמת לדחיסתם, מובילה להתרחקות ולהיעלמות המכנה המשותף הזוגי. תחושת הזרות מעצימה את המרחק ואת הבדידות. התוצאה הבלתי-נמנעת היא התרופפות באינטימיות בכל רובדי הקשר הזוגי ותחושה של ריקנות קשה.
"המצבים האלה מתפתחים בהדרגה," היא אומרת. "אכזבות קטנות מצטברות והולכות, זה מש – תלט על הקשר ומעורר תחושה שאין בכלל טעם לפתוח את הדברים, מה שמגביר את חוסר ההשק – עה בזוגיות ואת הגדלת הריחוק על חשבון הקרבה. התהליך הזה הוא כמו חומה שהולכת ונבנית בין בני הזוג, חומה שלא תמיד ניתן אחר כך לפרק או לעקוף כדי להתקרב מחדש."
אי־אפשר להחיות
כשהקשר מת, עצוב ככל שזה נשמע, אי אפשר להחיות אותו. אבל, מעודדת שער-מנדל, ישנם בהחלט מקרים רבים שבהם אפשר להתגבר על המשוכה, לצאת מזה. לצורך העניין חשוב להגיע לשיחות אמיתיות ולהקשבה אמיתית, לא לוותר על הצרכים האישיים של כל אחד מבני הזוג, להיזהר ולהתחשב, אבל לא "ללכת על ביצים", מה שיהרוג את האינטימיות.
שער-מנדל: "בכל זוגיות יש מצבים של בדידות בקרב בני הזוג. זה טבעי. הבעיה נוצרת אם הבדידות נמשכת לאורך זמן ואינה מטופלת. במצב כזה יהיו כאלה שיעזבו מיד ויברחו לקשר אחר, כאלה שישלמו את המחיר הכבד של חיים נטולי שמחה ותשוקה מתוך הפחד מהלבד, אחרים שיעזבו את הקשר הזוגי מתוך נכונות לשלם את מחיר הלבד כדי להחזיר לעצמם את תחושת החיות, וגם כאלה שיבגדו בבני הזוג כדי לשכך את הבדידות והעצב.
"חשוב להבין שהנזקים הנפשיים של חיים בבדידות בתוך קשר זוגי הם גדולים. מדובר במחיר שלא בריא לשלם. אם באמת רוצים – אפשר להתקרב מחדש".
למגע יש חשיבות עליונה ביצירת הזוגיות ובשימורה, וגם לאחר שנעלם הלהט המיני – אין סיבה שלא נלטף, ננשק, נדגדג או נעסה, רק כדי לתת תחושה שאנחנו עדיין רואים זה את זה. מתי יש בעיות? אם אחד אוהב מגע והאחר פשוט לא יודע איך לתת, אומרים ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות"
שיר-לי גולן פורסם: 02.12.14 , מתוך YNET
הנשיקות הלוהטות נעלמות ראשונות. אחריהן נעלמים ליטופי הירך או הכתף האקראיים, החיבוקים הממושכים, טפיחות החשק הקלות על הישבן, נגיעות הרגליים במיטה, ההתכרבלות גוף בתוך גוף על הספה.
כולנו זקוקים למגע, זה שאיננו מיני, אלא שגם הוא, ממש כמו התשוקה, נוטה להישחק עם השנים. ובהיעדרו, עצוב ככל שזה יישמע, עלולות גם הקרבה והאינטימיות שאינן גופניות, להתפוגג.
"לא במקרה יש אינספור סדנאות ללימוד מגע ולחידוש מגע, עם התינוקות שלנו ובזוגיות," אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית המוסמכת אריאל שער-מנדל. "המילה מגע מעוררת אסוציאציות של משהו חיובי, טוב, בריא ומומלץ, שמשפר את היחסים, והוא אמנם כזה. עם זאת, חייבים לזכור שלא כל מגע הוא נעים, לא כל אחד מעוניין במגע, בטח לא תמיד ובכל מקום.
"כשנולד תינוק, מיד נותנים לאם לגעת בו ולו להרגיש אותה. המגע הראשוני הזה יוצר חיבור, הטבעה, הפנמה חושית של הידיעה ש'אתה שלי, אני שלך', והוא מבוסס על צורך קיומי. מגע נכון מספק קודם כל ביטחון. האדם שחווה אותו חש מוגן ושמור. הוא מציע גם קבלה ואהבה – באמצעותו מועבר המסר ש'רוצים לגעת בי, נהנים ממני', וגם שלווה ורוגע – לא בכדי אנחנו מחבקים ילד שנפל וקיבל מכה או חברה שלבה נשבר.
"אינסוף המסרים האלה, שמועברים באמצעות מחווה גופנית פשוטה, מבססים אמון, וזה הכרחי לטובת היכולת לבנות קשר זוגי בהמשך – הצורך בקרבה, היכולת להתמסר, הרצון והאפשרות לפתח קשר משמעותי עם תלות בריאה כאדם בוגר."
מפחית כאב וחרדה
למגע, כידוע, השפעה מיטיבה על הבריאות. מחקרים רבים מלמדים כי הוא מפחית כאבים, מסייע בהפחתת חרדות וסטרס, משפר את מצב הרוח וכאמור, מחזק את הקשר בין ילדים להורים, בין אחים, בין חברים וכמובן בין בני זוג – שכן הוא מגביר את ייצור הורמון האהבה, האוקסיטוצין. מגע נכון תורם לביטחון העצמי ולערך העצמי של כולנו.
שער-מנדל: "הנכונות למגע קשורה לגורמים שונים, והיא גם תלוית תרבות. בצרפת, למשל, מקובל לברך לשלום בארבע נשיקות מנקרות על הלחי וגם להיפרד כך, כולל מזרים. ביפן ובסין, לעומת זאת, מגע מנוגד לקודים החברתיים ונתפס כעניין ברברי. אצלנו נושא המגע התפתח מאוד, ואפילו הגברים מחליפים את הצ'פחות של פעם בחיבוקים.
"אבל עוד קודם, היכולת לגעת וליהנות ממגע תלויה בסוג המגע שאליו האדם נולד ואיתו הוא גדל. אדם שחווה בינקות מגע נעים, מחבק, עוטף, מכיל, מגן ואוהב ינהג אחרת ממי שסבל מחסך מתמשך במגע ומבדידות גופנית, או ממי שהמגע שחווה היה חודרני, חונק, מיני חלילה. ככל שאחד מסוגי המגע הללו מתמשך וכרוך במסרים הולמים או בלתי-הולמים – גדלה ההשפעה שיש לו על סוג הקשר הזוגי שהאדם יפתח בבגרותו ועל אופי המגע שיאהב. חיבוק ספונטני מאחור, למשל, יתאים מאוד למי שמסוגל ליהנות מאינטימיות אך זקוק גם למרחב אישי, וייתפס כקר בעיני אחר. בוגרים שהיו ילדים מוכים וחוו את ידי ההורים כעניין מאיים – עלולים לחשוש ממגע עד כדי חוסר יכולת לגעת בילדיהם."
מספר אירועי המגע בין בני זוג, כמו גם איכותם ואופיים – אינם מלמדים בהכרח על עוצמת האהבה, מדגישה המומחית. לא כל מי שמרבה לגעת באמת אוהב, ממש כשם שלא כל מי שמסוגל לבטא גופנית את רגשותיו אך ורק במיטה – אינו אוהב. עם זאת, פערים גדולים בין צורכי המגע של כל אחד מבני הזוג יכולים להיות מכאיבים מאוד.
"אם הקשר הזוגי טוב ומיטיב נוצר איזון עם הזמן, בני הזוג לומדים כמה לבקש מגע ומתי וכמה לתת. אם באופן קבוע אחד תמיד נרתע ממגע בשעה שהאחר זקוק לו – זה עלול להכאיב מאוד. לכן חשוב ליצור איזו מידתיות הדדית. בקשר זוגי לא טוב, המגע או מניעתו עלולים להפוך לנשק, ומי שרוצה פחות – בהכרח שולט יותר במצב," מסבירה שער-מנדל.
לדבריה, "לרוב, בתחילת הדרך הזוגית, בשלב ההתאהבות, אנחנו נוגעים המון זה בזה, בכל מקום ובכל מצב. זה מחזק את התחושה שאנחנו אחד, מסייע לנו להבטיח את תחושת הביחד, וזה קשור כמובן גם ללהט המיני שנמצא בשיאו. עם הזמן, באופן בלתי-נמנע, הצורך במגע, היכולת להעניק מגע וליהנות ממנו –
פוחתים, בין השאר בגלל ההתרגלות, ירידת הריגוש הפיזי, הכעסים והתסכולים שמצטברים והציניות שמתפתחת לא פעם סביב עניין המגע."
אלא שהיעלמות המגע מזיקה. היא מכניסה לזוגיות ריחוק וקור. שער-מנדל: "ללא מגע אין מה שירגיע את התסכולים, נוצר קושי להתחבר אם המגע, שעוזר לחיבור מחדש אחרי מריבות למשל, לא מתקיים. הרי הנגיעות האלה, אפילו אם הן קטנות, מעבירות מסר ברור ש'אנחנו יחד, הכל בסדר, טוב לי איתך'. בהיעדרן מועבר המסר ההפוך, וזה עלול להוביל ללופ הרסני. לכן חשוב כל כך לא לוותר על המגע, להיות מודעים לחשיבותו ולשמור עליו כעל משאב יקר ערך. המגע הוא המלח והפלפל של הזוגיות."
כיוון שכך, היא אומרת, ראוי לקיים אותו גם אם זה מלאכותי. "מכוון" מעדיפה המומחית לכנות זאת. זה אומר לעשות את המאמץ הקטן גם אם אין ממש כוח – לקום מהכיסא, ללטף לה את השיער, ללטף לו את הברך. אפשרות מומלצת אחרת היא להחליט על כמה מגעים, ולו קצרצרים, מדי יום: כשנפרדים בבוקר וכשנפגשים מחדש לקראת הערב, כשנפגשים במטבח, כשקורסים על הספה וכו' – דקה של חיבוק, ליטוף, עיסוי לכפות הרגליים, אפילו דגדוג קל – שניות של מגע שיעבירו את המסר הרצוי – "אנחנו יחד."
היעלמות המגע מזיקה. היא מכניסה לזוגיות ריחוק וקור (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
היעלמות המגע מזיקה. היא מכניסה לזוגיות ריחוק וקור(צילום: shutterstock)
לא קשור לסקס
כדאי לזכור עוד כי המגע הזה, שהוא חלק מהאינטימיות הזוגית הנעימה, לא צריך להיקשר, בטח לא אוטומטית, לסקס ולאינטימיות מינית. אם הקישור בין שני סוגי האינטימיות האלה הוא כזה, תיתכן הימנעות ממגע כדי להימנע מסקס.
"המגע הזה איננו אמצעי להגיע לסקס, ממש כמו שסקס לא צריך להיות האמצעי לקבל מגע," מבקשת שער-מנדל להדגיש. "מצב כזה עלול לגרום לאחד מבני הזוג לחוות אותו כהחפצה ולכן לא ליהנות ממנו. חשוב לתת מקום לכל אחד מסוגי האינטימיות הזוגית בלי תלות ביניהם, אם כי לפעמים יש השפעה הדדית, ואחרי סקס מוצלח יש יותר מגע, פשוט כי חווים אינטימיות מחודשת.
"יש גם זוגות שחיים טוב בלי מגע ונהנים מסקס – כי הוא מאפשר להם להרגיש קרוב, מעבר להנאה הגופנית, הוא שעושה את עבודת החיבור והמגע, בייחוד אם הוא מלווה במילות אהבה."
הנחמה הגדולה היא כנראה שהיכולת לגעת וליהנות ממגע היא נרכשת, בין השאר כי הספקטרום רחב מאוד ומציע שלל אפשרויות מגע. נדרשת גם מידה של נדיבות זוגית. שער-מנדל: "אם את מבינה שהפרטנר שלך ממש זקוק לחיבוק – פשוט תני לו, חבקי אותו".
טרם נמצאה הנוסחה המדוייקת למציאת אהבה, אבל בדרך לזוגיות טובה, יש כמה שאלות מפתח שיכולות לעזור לנו להגיע לשם. מוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" על הדרך שתוביל אתכם לזוגיות בריאה וטובה
שיר-לי גולןפורסם: 09.12.14 | מתוך YNET
לכל זוג יש את המרכיב הסודי שבגללו בחרו בני הזוג זה בזה, מתשוקה משותפת למוזיקה ועד הכרה בכך שאפשר גם לגור בנפרד, למשל. לפעמים, תכונה אחת כזו הופכת זוגות למושא קנאה בעיני הזוגות השחוקים מסביב. ואז, אפילו אחרי עשר שנים, היא יכולה לקחת אותו לשיחה ולומר "מיציתי, אני רוצה שנשתנה." מאז, הוא מבולבל, מרגיש מרומה, שואל את עצמו אם אמנם עשה בחירה נבונה, אם יש טעם להישאר יחד ולנסות כמו שהיא מבקשת, או שהגיעה העת להיפרד. הרי עד לפני רגע היה הדמיון הזה בתפיסת העולם, בהעדפות הזוגיות המיוחדות, דבק מהותי בזוגיות שלהם. ופתאום הוא איננו.
"בעיות בזוגיות גוזלות את מרבית האנרגיה, לא משאירות מקום לתחומי חיים אחרים, בהם, בין השאר, התפתחות אישית, ילדים, קריירה ,"'וכו אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית וחברת האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. "רוב האנשים מעוניינים בקשר וחולמים על זוגיות, וישנם המון חששות בהקשר הזה, התלבטויות ומחשבות איך לבחור נכון כדי לא להיקלע לזוגיות פרובלמטית ולהיפך. אם הזוגיות טובה האדם פנוי לצמוח, להתפתח, ולא על חשבון הזוגיות – אלא דווקא מתוך ההשקעה בה וההרגשה שהיא איתנה וטובה."
זה מתחיל בהורים
אלא שלמרבה הצער, אין מתכון בדוק או סימנים מובהקים לידיעה שקשר יכול להצליח. אם פעם נהוג היה להישען על שדכנים, קרובי משפחה וכד' – היום ברור שכל אלה אינם רלוונטיים. אפילו האינטרנט, שהמבחר בו נראה עצום, לא מסייע: מחקרים מלמדים כי ככל שהמבחר גדול יותר, בכל תחום, כך הבחירה נעשית קשה יותר. גם מוסד הנישואים עובר טלטלה, עם עלייה דרמטית באחוזי הגירושים והעדפתם של רבים לנסות פרק ב' ולא להציל את פרק .'א
בסביבה כזו, קשה לסמוך על הבחירות שלנו באספקט משמעותי לחיינו, כמו זוגיות. "תהיית הבחירה באה לידי ביטוי בכל שלב
– זה מתחיל מאיך לבחור, נמשך בשאלה אם למסד את הקשר או לא, ומתבטא לפעמים גם בשאלות אינסופיות בתוך הקשר עצמו," אומרת שער־מנדל. "הבחירה בזוגיות מושפעת מהמון גורמים, בהם אישיים, בין־אישיים, משפחתיים, חברתיים ואידיאולוגיים.
בשלב הראשון אנחנו לרוב נמשכים לאדם שדומה לנו מבחינת השכלה, אורח חיים, גיל, מצב כלכלי, עיסוקים, מראה .'וכו ברובד הבא, העמוק יותר, אנחנו נמשכים למי שרגשית או פסיכולוגית שונים מאיתנו או סובלים מפצעי ילדות דומים, אבל בעלי דרכי התמודדות שונות. וזה, כמובן, יכול לגרום למת־ חים רבים עד כדי רצון להיפרד."
-איזה חלק בילדות יתבטא קודם כל בזוגיות?
"הקשר עם ההורים. אם ההתקשרות הראשונית של הילד/ה עם ההורים טובה – לרוב נדע ליצור יחסים זוגיים טובים. אם משהו בהתקשרות הזאת לקוי – נשחזר את הדפוסים הבעייתיים בזוגיות, בין השאר בגלל הפנטזיה למצוא אדם אחד שיענה על כל צרכינו וימלא אחרי כל הצי־ פיות. כמובן שזה יוצר קונפליקטים רבים, פשוט משום שזה בלתי אפשרי."
שער־מנדל מציעה שעוד קודם לשאלות הבחירה הנכונה, יפנה כל אחד את המבט פנימה. זה הרי הסרט שלו, עם השחקנים שהוא בחר. "ואז יש מקום לשאלות כמו איך בחרת בעבר? במי התאהבת? למה זה נגמר? מהו הערך העליון הכי חשוב לך באדם שאיתך? האם אותה תכונה מתקיימת אצלו בחיים גם בלי קשר אליך? כך ניתן ללמוד הרבה על הבחירה שעשינו, בעיניים פקוחות," היא אומרת.
אחת הבעיות האופייניות נוצרת אל מול הפער בין עולמו הפנימי של אדם להתנהגותו החיצונית, כלומר כשאדם אומר בקול רם שהוא זקוק למשהו, אבל בעצם, בתוכו פנימה, נזקק למשהו אחר, שי־ כול להיות אפילו הפוך ממנו. "זאת הסיבה לכך שהעבודה צריכה להיות קודם כל בין האדם לבין עצמו," אומרת שער־מנדל. "הוא צריך להכיר את החלקים השונים שיש בו וליצור ביניהם התאמה. רק מתוך זה הוא יידע מה מתאים לו, או לא, בבן הזוג."
להיות דמות מיטיבה
בסופו של דבר, אומרת שער־מנדל, לזוגיות טובה נדרשות שתי יכולות חשובות בסיסיות – האחת היא רמת נפרדות גבוהה, כלומר היכולת לנהל דיאלוג פנימי ומתוך ההיכרות העצמית לפתח חמלה ואמפתיה כלפי האחר.
התכונה האחרת היא היכולת לשמש דמות מיטיבה לפרטנר, כלומר לספק לאחר את מה שהוא זקוק לו מאוד ברגע מסוים, לזהות צורך נקודתי אצל הפרטנר ולהיענות לו גם אם זה קשה ולא טבעי, מתוך אהבה כמובן. זה לא צריך לקרות כל יום, אבל אם זה קורה – קיים סיכוי סביר לזוגיות טובה לאורך זמן, לחוויה של התרחבות וכמעט התאהבות מחודשת.
"תהליך הבחירה נמשך למעשה כל החיים ועומד למבחן ברגעים קשים," מסכמת שער־מנדל. "הגיוני וטבעי לבדוק את עצמנו מפעם לפעם, כי לרוב, כש־ צצות שאלות כמו 'האומנם בחרתי נכון' זה קורה משום שהזוגיות לא התפתחה, שאין הלימה בין השינויים הרגשיים שעוברים שני בני הזוג. צריך לשאול לא רק אם בחרתי נכון באחר, אלא אם אני עכשיו האדם הנכון בזמן הנכון עם האדם שבחרתי. חשוב לקיים דיאלוג, לא לצפות לתמונה זוגית סטטית שאינה משתנה. מצד אחר, מוטב להימנע מעודף שאלות. ולו כי מקורן בפחד. ופחד, בטח כשמדובר בזוגיות, הוא גורם תוקע. וחבל".
חיטוט במיילים, התערבות בשיחות טלפון, ביטול דעת בן הזוג או התפרצות למרחב הפרטי והאינטימי נתפסים כמעשים חודרניים, אף שלעתים זה מחמיא לבני הזוג בתחילת מערכת היחסים. "זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" מסביר מתי מערכת יחסים כזו יכולה להיות הרסנית
שיר-לי גולןפורסם: 28.12.14 | מתוך YNET
הוא מתעלם מתחינותיה שלא ייכנס לחדר המקלחת כשהיא שם, עסוקה בענייניה. הוא מציץ לא פעם ברשימת השיחות הנכנסות והיוצאות בטלפון הנייד שלה.
הוא דוחק בה לצמצם את הקשר עם משפחתה, בטענה שבניגוד אליו, הם ממילא "לא שם בשבילה" כשהיא באמת צריכה. הוא באמת לא מבין למה חשוב לה כל כך להתמיד בחוג הפילאטיס שלה במקום לבלות איתו (גם) את שני הערבים הללו בשבוע.
התיאור הזה אמנם קיצוני מעט, אבל לגמרי אפשרי. זו לא קנאה, זו לא רכושנות. מדובר במה שהמומחים מכנים 'חודרנות בקשר הזוגי.' וזה קיים כנראה אצל רובנו, באופן כזה או אחר ובעוצמות משתנות.
"חודרנות בקשר הזוגי היא למעשה כניסה למרחב האישי והפרטי של האחר בלי לקבל אישור לכך ותוך ניצול מצבים שמאפשרים זאת," מסבירה המטפלת הזוגית והמינית אריאל שער-מנדל.
"זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים או רק בחלקם. ההתייחסות לעניין משתנה מאדם לאדם, ומה שייתפס בעיניי כחודרני לא בהכרח ייתפס על ידך ככזה.
"זה יכול להיראות כוחני – אבל גם נחמד ואכפתי, אלא שבכל מקרה התחושה שהחודרנות מעוררת היא לא נעימה ולא נוחה, תחושה שמופעל עלינו איזשהו כוח, שלא נותנים כבוד לרצון שלנו, לצורך שלנו, לחופש שלנו, שגורמים לנו לשתף פעולה עם משהו בניגוד לרצוננו."
מה קורה כשהוא בודק את המיילים שלך? (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
מה קורה כשהוא בודק את המיילים שלך?(צילום: shutterstock)
מופיע בעיקר ביחסי תלות
נשים וגברים כאחד עלולים להיות חודרניים. מטבע הדברים, המרכיב הזה בקשר הזוגי חזק במיוחד אם מדובר ביחסי תלות – בין אם אלה מתקיימים בין מפקד לפקודה, בוסית לעובד זוטר או בזוגיות רגילה. לדברי שער-מנדל, הטיפוס החודרני חש חזק יותר מעצם התלות של האחר בו.
ישנה גם חודרנות במישור החברתי והמשפחתי, מציינת שער-מנדל. היא יכולה להתבטא ב'גניבת' חברים, ביצירת קשר הדוק מדי עם הורי בני הזוג או עם בני משפחה אחרים, או לחלופין – בחבלה בחברויות במשפחה ובמעגל החברתי.
"ההשתלטות הזאת וגזילת הקשרים חברתיים והמשפחתיים בעייתית מאוד," אומרת שער-מנדל. "אפילו במקרים שבהם הכעס מוצדק, עצם הצגת הדברים באופן כזה על ידי בן/בת הזוג מונעת מהאחר את האפשרות לכעוס, כיוון שהוא עסוק בהגנה על קרוביו ובלימוד סנגוריה עליהם."
ואם לא בא לך לזרום?
כאמור, החדירה למרחב האישי יכולה להתבטא בתחומים שונים. ברמה הגופנית היא מתבטאת בהתעלמות מהעדפת האחר למעט פרטיות, בנגיעות אינטימיות לגיטימיות לכאורה אבל כאלה שהצד האחר מעדיף להימנע מהן כרגע (נניח, היא שולחת יד למבושיו כשהם בסלון של הוריו או בבר הומה.(
זה יכול ללבוש גם צורה של התערבות בשיחות הטלפון של האחר בזמן שהן מתקיימות, כולל הערות על הנושא המדובר או הפרעה לשיחה.
בהיבטים הנפשי והמחשבתי תתבטא החודרנות הזאת באי נתינת זכות להבעת דעה/רצון/צורך של הצד האחר, עד כדי שתילת רעיונות בראשו. אם זה קורה, הצד האחר, ה'נחדר,' מבין בשלב מסוים שכל הבעת דעה מצידו תעורר סצנה, למשל, ומתחיל להימנע מהבעת דעותיו ורצונותיו.
ביטוי אפשרי נוסף הוא הפעלת לחץ בסגנון "מה אכפת לך, תזרמי,"… לגבי דברים שלך אישית ברור שממש לא בא לך לזרום איתם. שיתוף הפעולה במקרה כזה יבוא לרוב מתוך רצון לחסוך ריב ודרמה, ולא מתוך הסכמה אמיתית, כמובן. האיום יישמע לא פעם כך: "כל עוד את כך וכך – את תהיי מלכה אצלי, אבל אם לא – הכל בינינו ייהרס." מה שלא מותיר מקום לשניים בתוך הזוגיות הזאת.
חפשו את הילדות
בתחילת הקשר הזוגי עשויה הגישה החודרנית להיחוות כנעימה ואכפתית. למעשה, היא חלק מאותה תחושה של 'כגוף אחד', שכה אופיינית להתלהבות ההתחלתית. אלא שבמקום שבו יש אחד – אין מקום לשתי דעות, לשני רצונות, לצרכים שונים, והרי לא סביר שנרצה תמיד אותו דבר בדיוק, שנחוש תחושות זהות במאה אחוז מהמקרים והנסיבות.
בצורתה הקיצונית עלולה החודרנות להוביל לביטולו של אחד משני השותפים בקשר. במקרה כזה בן הזוג הנחדר בהכרח ינסה למצוא לעצמו מקום פרטי חלופי, מה שיוביל לרוב להיווצרות סודות והסתרות גם אם אין כל סיבה הגיונית לכך.
שער-מנדל" :אם אנחנו חיים בתחושה שכל מידע שניתן עלול לשמש נגדנו ולעורר מתיחות ובלגן – נתחיל להסתיר גם שטויות. ההסתרה הזאת, שהיא מנגנון טבעי לשמירה על מרחב פרטי, בהכרח מזינה את החשדנות ואת החודרנות של הצד האחר, וזה יכול להסתבך מאוד. אני נתקלת בנשים שנמנעו מלספר לבעל על ארוחת בוקר עם חברה, אחרי שבעבר זה קרה והוא הגיב ב'אז החברה שלך חשובה לך יותר ממני"'?
החודרנות היא סוג של כלא למי שחודרים לו למרחב, אבל בדרך כלל הטיפוסים החודרניים עצמם סובלים גם הם. הם לרוב אלה שנפגעו בשלב ההתקשרות בילדות, והם חרדתיים יותר ומשתמשים בחודרנות כדי להתמודד עם פחדיהם ולחוש יותר שליטה. אלא שהתוצאה שהם משיגים – הפוכה.
החיטוט במיילים או בטלפונים, השאלות החטטניות, המעקבים, תחושת הצד הנחדר שעליו לתת דין וחשבון על כל צעד שלו, שאין לו זכות לחיים פרטיים – כל אלה מובילים, לפי מחקרים, לחוסר שביעות רצון קיצוני בזוגיות עד כדי פרידה.
אז לפני שאתם עושים צעד – נסו לנסח יחד, לאו דווקא במילים, מהם הגבולות הלגיטימיים עבורכם בתוך הקשר. היחד חשוב, חשוב מאוד אפילו – אבל לא בכל מחיר.
נגישות
