הכפר הגלובלי פותח בפנינו אפשרויות חדשות לרומנים מעבר לים, אבל לרוב, אחרי הריגוש הגדול מגיעה אכזבה מרה
הכפר הגלובלי והתקצרות המרחקים בין היבשות והמדינות יוצרים עולם חדש ואמיץ, מלא פוטנציאל להתנסויות שמחוץ לשגרה. "אנשים נוסעים כיום לחו"ל יותר מבעבר, לפגישות עסקים, להשתלמויות ולכינוסים", אומרת המטפלת הזוגית אריאל שער־מנדל. "תחושת הזרות אינה נוחה, וכשנוסעים פעם אחר פעם לאותו מקום, טבעי שמנסים להרגיש זרים פחות באמצעות יצירת הרגלים קטנים. ההיכרות עם אדם זר כשנמצאים רחוק מהבית החם והבטוח, השיחה התמימה בתחילה שמייצרת תחושה של קרבה בתוך חוויית הלבד הכללית, עשויות להיות מפתות מאוד: מעבר לביטול תחושת הזרות, ולו לרגע, לערב אחד, יש בהן כוח עצום לעורר תשוקה. זה מפתה, כי יש פה שילוב בין היכרות למסתוריות, כי פתאום בעיר הגדולה והזרה יש מישהו שמכיר אותך, שמחכה לך, וזה מחוץ לחיים הרגילים וזה אחר. התחושה היא שהמרחק מהבית מצמצם את הסיכון, מאפשר יותר שמירה על האדם עצמו ועל משפחתו. אז מחליפים הודעות בין ביקור לביקור ומחפשים תירוצים לנסוע לאותו מקום שוב, והקשר החדש והמסתורי מתהדק. והוא חזק, כי יש בו משהו נקי, כי כל־כולו הנאות ובילויים ואפס מחויבויות ומטלות של היומיום, ולכאורה גם אפס מורכבות".
עד מהרה נוצר מעין היפוך בעייתי. "עם הזמן, הימים בארץ, בחיק האישה והמשפחה, נעשים ימים של המתנה לנסיעה הבאה לאישה האחרת, שנמצאת אי שם ומחכה, וחיים בשני עולמות שונים ומלאים ויכולות לצוץ התלבטויות ושאלות, כמו עד כמה אני נאמן לעצמי, לזוגיות שלי, לקשר החדש, שהוא כבר הרבה יותר מערב קסום אחד, הוא נעשה חלק מהחיים".
קרוב רחוק
די ברור למה זה קורה דווקא בחו"ל. "יש רומנים גם בארץ, אבל תחושת הזרות שאנחנו חווים רחוק מהבית מזמינה קשר, המחיצות נופלות מהר הרבה יותר כשאדם זר נעשה קרוב אלינו בסיטואציה זרה, ובעולם שרחוק מעולמנו. קל להתכוונן לפגישות האלה ואפשר להתרגש לקראתן בלי שמישהו יבחין, ועושים לאדם החדש הזה אידאליזציה, שרק מגבירה את החשש לאבד אותו. כשהרומן שלנו הוא עם אדם שחי בארץ אחרת, הוא נעשה מיתולוגי. אנחנו לא רואים בו אדם שלם על שלל המורכבויות של אדם שלם, אנחנו לא נחשפים לכל חלקיו וזה בעייתי, כי המשחק הזה בין זר למוכר, בין קרוב לרחוק, מקבל משנה תוקף ומעצים מאוד חוויה שהיא בעייתית מלכתחילה".
לא פעם, הופך הרומן החו"לי הממושך למשענת של הקשר הפורמלי שבבית. הקשר החדש מאפשר לקשר הישן להמשיך להתקיים ושומר בעצם על מסגרת החיים הרגילה, שכן הוא מאפשר לשאת את החיים האפורים בהיותו הפינה הקסומה שאליה בורחים בכל הזדמנות. "זה קורה בעיקר למי שהצורך שלהם באידיאליזציה גדול וכנראה לא מסופק עוד מהילדות, אנשים שמחפשים חזרה לקשר או לחוויה מושלמות", מאבחנת שער־מנדל. "לכולנו יש כמובן צורך בדמויות משמעותיות בחיינו, אלא שרובנו שומרים על נאמנות להן גם כשהן נעשות מורכבות, כשיש להן תכונות שבעינינו הן טובות פחות. האנשים שימצאו את עצמם ברומנים ממושכים בחו"ל, הם אלה שצריכים לשמור על דמויות משמעותיות מושלמות, שזקוקים לקשר סימביוטי שנתפס כמושלם ולכן, לכאורה, לא צריך לעבוד עליו. אלא שבקשר כזה אין התפתחות נכונה, הגיונית, ולמשך זמן מסוים התשוקה המינית הגדולה שקשר כזה מייצר חזקה מאוד ומוחקת מחויבויות אחרות".
תעוזה וכאב
מעבר לריגוש, ברומן החו"לי יש גם פתיחות, תעוזה ומתן הביטוי לצדדים באישיות ובצרכים המיניים, שאינם באים לידי ביטוי בדרך כלל. "קשר כזה מזמין אותנו להיות פתוחים, להוציא חלקים שלא יוצאים החוצה בקשר הפורמלי, כי זאת אהבה שמהותה תשוקה והתשוקה אכן בשיאה", אומרת שער־מנדל. "רומן כזה דוחף אותנו להכיר את עצמנו בזוויות שלא הכרנו, לכאורה ללא סיכון. אבל הסיכון קיים, הוא לעולם מחכה מעבר לפינה".
אבל בסופו של דבר, אי־אפשר לקיים קשר כזה לאורך זמן. "לרוב, כעבור פרק זמן כלשהו, אחד הצדדים רוצה שינוי או מכיר מישהו אחר, ופתאום אין תיאום בין שני הפרטנרים ונוצר לחץ ויש כאב, כי החלום הזה התנפץ. אי־אפשר לשנות את החיים ולהישאר בחיים כפי שהכרנו אותם, וניתוק קשר כזה עלול להכאיב מאוד". •
ואולי טוב שכך, כי האהבה אינה מבקשת שלמות. כשאחד מאיתנו הוא "מושלם", השני מיד מרגיש שהוא "הפגום"
מה טוב יותר מלחיות לצד בן זוג חכם ויפה, ממשפחה טובה, שעושה קריירה מרשימה ועם זאת משקיע בקשר ומביע אהבה, החברים מתאהבים בו והסביבה רואה בו סוג של פנינה נדירה, מציאה. מצד שני, לחיות לצד בן זוג מושלם זה מעייף כל כך.
"בתחילת מערכת היחסים, בדרך כלל, כולנו חשים איזו שלמות", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "נדמה לנו שאנחנו עצמנו מושלמים, נדמה לנו שהפרטנרים שלנו מושלמים, וזה נפלא. עם הזמן, אנחנו מתוודעים לצדדים נוספים בפרטנר שלנו, מכירים את חסרונותיו, ובאופן טבעי מגלים את הצדדים האנושיים יותר שיש בו. זה עלול להיות מאכזב וקשה, לפעמים זה אפילו גורם לנו לחשוב שאולי טעינו בבחירה, אבל כשמערכת היחסים מבשילה אנחנו מבינים שלכל אחד יש יתרונות וחסרונות, ולומדים לאהוב את הפרטנר הלא־מושלם שלנו על כל חלקיו. ואם הוא עצמו בעל מודעות עצמית, הוא יודע שאינו מושלם וזה בסדר. זה יוצר איזון טוב בין השניים וזה אנושי. הרי לא במקרה קל לנו יותר להתחבר לאנשים דומים לנו, בתכונות, בהעדפות, בסגנון החיים, ביכולות הכלכליות. כשיש פערים גדולים קשה יותר לפתח אינטימיות. זה נכון לכלל מערכות היחסים וזה נכון במיוחד למערכות יחסים זוגיות. כשבן הזוג נשאר בתפיסתנו מושלם, או כמעט מושלם, ואנחנו מרגישים 'רגילים', הרגשות שמתעוררים אמביוולנטיים".
למה לא פשוט ליהנות מזה?
"אפשר ליהנות מזה, אין ספק. הרי העובדה שיש לך פרטנר מוצלח כל כך מלמדת שגם את מוצלחת. אבל צריך לזכור, שכשבעיני עצמנו ובעיני הסביבה אנחנו 'רגילים' והוא מתקרב לשלמות, זה מציב אותנו בעמדת נחיתות. זה נעשה מעצבן וחסר איזשהו ממד בקשר ‑ ההכרה בכך שיש חולשות, שיש רגשות לא נעימים ‑ וזה עלול לגרום לריחוק, כדי לא להרגיש רע בכל החוויות המשותפות. הרי אם בן זוגך מושלם כזה, על מה תתלונני כשאת משוחחת עם חברות, נניח? על זה שהוא מושלם? ואז, במקום ליהנות מזה צצים רגשות אשם ונוצר כעס על זה שאת לא יכולה לקטר, כי זה יישמע רע ולא אמין".
פלונטר.
"ממש. כי גם הוא עצמו לא מבין מה הבעיה, הרי הוא משקיע ורציני, ומה נגיד לו? שיהיה פחות טוב ונחמד כדי שיוקל לנו? כדי שהמצב ישתפר? זה אבסורד, וזה יוצר מלכודת שעלולה להכניס את הפרטנר שחש שהוא בצילו של המושלם לסחרחורת קוגניטיבית ורגשית".
חלוקת תפקידים
הדרך האנושית להימלט מהמלכודת הזאת עוברת לרוב בהתרחקות מהפרטנר המושלם, בהתקרבות לאחרים או בפגיעות אחרות בשלמות המעיקה הזאת באמצעות מעשים שליליים מגוונים. הפתרונות הלא־מוצלחים האלה נועדו להוכיח לעצמנו ולמושלם שאיתנו שהוא לא באמת כזה מושלם, בזמן שמי שבצל חש פגום, לא מובן ואשם ‑ בגלל הרגשות האלה.
"בכל זוגיות יש חלוקת תפקידים שנועדה לאזן, וההשלמה הטבעית של המושלם היא הפגום", אומרת שער־מנדל. "זאת תחושה קשה, שמלווה גם בקושי למצוא את המקום שלך וגם בתחושה שאת שקופה. הרי האחר, המושלם, הוא שזוכה בכל החיזוקים והמחמאות. ומגיע גם השלב שבו עלולה להתעורר חרדת הנטישה, כי אולי לא מגיע לי כזה מושלם, ואם הוא כזה מושלם בסוף הוא יעזוב אותי, ה'רגילה'".
כדאי להביא בחשבון שייתכן שהמושלם הזה כלוא בתפקידו, שהרגילו אותו מילדות להיות במרכז ולהתנהג תמיד למופת, שציפו ממנו להיות כזה ‑ וגם הוא עייף מזה. ואם הוא באמת קרוב כל כך לשלמות, ואם הוא באמת אוהב, אפשר לצפות ממנו לראות את הקושי והסבל של מי שאיתו, ולנסות להקל.
"המושלמות הזאת יכולה להעיק על המושלמים ולכן חשוב לשתף בתחושות, לדבר עליהן, לאפשר למושלם להתחבר לקושי שבלהיות תמיד בצל, בלהרגיש שקוף. זה מורכב, זה מצריך אומץ, אבל זה חשוב, כי זאת הדרך להניע אותו לפעולה שתקל על מי שחש בצל. הוא יכול לשדר שהוא זקוק לו, להחמיא לו יותר, גם בחברה, לדאוג להכניס אותו לשיחות, לעודד אותו לטפח תחביבים ולמצוא את המקום שלו".
מושלמים וצנועים
שער־מנדל ממליצה להיות ערים למצבים כמו כשה"שקוף" (כלומר, בן הזוג של המושלם) רוצה פחות לצאת ולפגוש אנשים, וכשהוא חש ואף מבטא טינה, נסגר ולא משתף בדברים מחשש לתגובה שיפוטית. "יש מקרים שבהם הפרטנר המושלם עושה מניפולציות רגשיות מכוונות. מקרים שבהם הוא בכוונה 'מוריד' ומקטין את האחר, אף שהוא יודע שזה פוגע בו, שכן זה משרת את האגו שלו והוא לא מסוגל להפסיק. במקרים אחרים, המושלמות של האחד היא תולדה של אידיאליזציה שעושה לו האחר, שאינו חש שהוא עצמו יכול להיות כזה טוב, והוא מטפח את האחד ודרכו מרגיש טוב עם עצמו. שני המצבים האלה לא בריאים, וחשוב להבין אותם ולעבוד על הקשר, ועל התלות ההדדית שיש בחלוקת התפקידים הזוגית".
לרוב, כשהיחסים טובים, הפרטנר המושלם רוצה בטובת העזר כנגדו. ופתיחת הדברים עשויה להוביל לשינוי המצב ולשיפור התחושות. "הדיבור על החולשות ועל הקשיים תורם לקרבה ולאינטימיות. לצד זה, כדאי שאותם מושלמים יישארו צנועים, יתנהלו בענווה ולא ינופפו בהצלחותיהם ובמוצלחות שלהם. התנהגות כזאת תאפשר למי שלצידם לחוות פחות קנאה ויותר פרגון ואהבה. בעיקר אם הם יפתחו את עצמם, יעשו דברים שגורמים להם להרגיש טוב, להרגיש משמעותיים, ולא יישארו תקועים בצל של הפרטנר המושלם שלהם". •
אז איזה מן זוג אתם, סימביוטיים או אינדיבידואליסטים? האושר שלכם תלוי במציאת מידת השחרור שלה אתם זקוקים?
לא סתם אנחנו נהנים כל כך מערב הדרינקים החודשי עם החברות הכי טובות, מערבי הכדורגל עם החבר'ה או משעתיים של שקט מול סרט טוב או ספר מרתק. לבד. גם כשאנחנו אוהבים מאוד, החופש מבורך ‑ כדי לזכור מי אנחנו בנפרד וקצת להתגעגע. הרצף הזה בין קרבה למרחק הוא הבסיס לכל זוגיות, והשאלה היא לאיזה סוג של חופש אנחנו זקוקים.
"הזוגות הסימביוטיים יותר יחוו כל סוג של חופש כאיום", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל, "בשעה שבני זוג בעלי צורך גדול בפרטיות ובאינדיבידואליזם יחושו שהקשר ביניהם דווקא מתחזק כשיש להם החופש להיות מי שהם, להרגיש שונה מהפרטנר שלהם ולעשות דברים שונים ממנו. השאלות שחשוב להביא בחשבון בהקשר הזה הן כמות החופש או המינון שלו בתוך היחסים, ואופיו. האם אני צריכה חופש לחשוב אחרת? להרגיש אחרת? להתנהג אחרת? האם מותר לי להיות שונה מבן זוגי מבלי שהדבר יאיים עליו? כדי לצמצם את הקשיים, צריך כמובן לדון בדברים האלה ולהתאים בין הצרכים השונים של שני בני הזוג".
חופש אינו לגיטימציה לבגידות. הצורך בחופש הוא הצורך להיות לבד ‑ לא כדי לא להיות עם אהובינו, אלא כדי להיות עם עצמנו. יש אנשים שמשתמשים בצרכים האלה כמניפולציה רגשית: הם מאדירים את החופש כדי להצדיק את הריחוק בקשר הזוגי, או להפך, מקטינים אותו מתוך רצון לשלוט. "במקרים האלה מדובר בשימוש לרעה במושג החופש והוא כמובן לא מומלץ. כללית, כששני אנשים מחויבים זה לזה בזוגיות, הם חלק ממערכת משולשת, שבה מתקיימים אני, אתה ואנחנו. חשוב לשמור על ה'אני' בתוך ה'אנחנו', אין סיבה להיות תאומים סיאמיים, זאת השטחה של מי שאנחנו. בזוגיות בריאה כל אחד מבני הזוג מתפתח עם השנים, לכן השינויים וההבדלים הם בלתי נמנעים, והם מעשירים וגורמים לקשר הזוגי להיות מעניין יותר".
מידת החופש ידועה פחות או יותר מראש. "לרוב, דפוס היחסים נבנה כבר בתחילת הקשר, גם בשאלת הכמה נהיה ביחד וכמה בנפרד, והוא מתהדק במודע יותר או פחות מתחת לחופה, או כשמחליטים רשמית על מיסוד היחסים. מאוחר יותר צצים אתגרי החיים שמחייבים התאמות, אותן אפשר לעשות רק כשמבינים מה חשוב לכל אחד מבני הזוג: אם מותר שיהיו דעות שונות או שחשיבה שונה תיתפס כ'לא בסדר', אם לגיטימי לרצות לעשות דברים שונים, גם בנפרד, אם ברור לשנינו שרמת האהבה עשויה להשתנות בתקופות שונות בלי שהקשר יהיה מאוים. את הסוגיות האלה חשוב שכל אחד ילבן עם עצמו ואחר כך יעלה לשיחה זוגית, ולא ‑ האחר עלול לחוות אותם כנטישה או כבליעה".
אני ואנחנו
הבמאי וודי אלן אמר פעם שהנישואים טובים כשגבר ואישה נעשים אחד, והשאלה הקשה היא איזה מהם, ואילו הפסיכולוג והמטפל הזוגי הצרפתי רוברט נויבורגר קבע שכדי ליצור "אנחנו" בריא יש צורך ב"אני" נפרד וחזק. כשם שהתינוק מתפתח ומפתח גבולות עם הזמן ויוצא מהמצב הסימביוטי עם אמו, כך גם בבגרות ‑ עלינו להיות אנשים שלמים, בעלי זהות ייחודית וגבולות, כדי ליצור אינטימיות עם האחר בלי להיעלם.
"הכניסה לזוגיות בולמת את החופש, מעצם הבחירה בחיים לצד אדם אחר", אומרת שער־מנדל. "היא מפירה את האיזון ומחייבת התאמה מחדש ופשרות, כדי שמצד אחד יהיה אפשר לבנות ולבסס את ה'אנחנו', ומצד שני לא יהיה ויתור על ה'אני'. הפרטיות היא צורך קיומי ורק משטרים טוטליטריים מנסים למנוע מבני האדם לחלום ולחשוב וכך לאבד את ה'אני' שלהם. בזוגיות יכול וצריך להיות החופש לאהוב בלי לבטל את הצרכים האישיים, בלי ציפייה לכך שהאחר לעולם יעשה הכל כדי לספק את צורכי בן זוגו; לריב בלי לאבד את האהבה; לסרב לתוכניות של האחר בלי לאיים על המשך קיומה. כשלאדם יש אפשרות אמיתית להיות הוא עצמו הוא יהיה מאושר יותר ושליו יותר".
אבל לא תמיד זה קורה. "לפעמים אנחנו מוותרים על עצמנו מחשש לפגוע באחר, אבל לאורך זמן ויתור כזה בהכרח יפגע בקשר, כי למעשה האדם לא יכול לתת ביטוי לעצמו, למי שהוא ולצרכיו. צריך, עם זאת, להיזהר ממצב שבו קדושת החופש היא בעצם ביטוי לנוקשות, לחוסר נכונות לפשרות ולהתחשבות".
לצורך שלנו להיות חופשיים יש צורות וגוונים שונים ומשונים. "אדם שזקוק לחופש בהתנהגות ירצה ללכת ולחזור בלי לתת על כך דין וחשבון, הוא זקוק לריחוק כדי לחוש קרבה ומאמין שהגעגועים שומרים על האהבה. עבורו, כשהפרטנר מאפשר לו חופש תנועה ומכבד את הצורך הזה שלו בלי לאלץ אותו לשקר, זאת הבעה של כבוד, ונאמנותו מובטחת. לעומתו, מי שזקוק לחופש במחשבה יהיה קנאי לפרטיות המחשבות והפנטזיות שלו, וכדי לא לחוש מחנק ‑ ולא כדי לבגוד ‑ הוא לא ישתף בכל מחשבותיו. המסתוריות, מבחינתו, מעודדת את האהבה. אצל אחרים, החופש הנדרש הוא החופש להרגיש אחרת, ההבנה שהאהבה אינה תמיד זהה בעוצמתה, וזה בסדר. החיבור, החברות והכבוד ההדדי חשובים להם יותר מהרומנטיקה. בכל המקרים, כשהצרכים דומים, המערכת תהיה נינוחה יותר וכשהם שונים חשוב להביע אותם ולצד זה להדגיש את הרגשות החיוביים ולהביע אהבה בצורה ברורה, כדי להרגיע את החשדנות והלחץ".
תרגיש חופשי
כדי להבין מהו סוג החופש בזוגיות שאנחנו זקוקים לו, כדאי להקדיש מחשבה לשאלה מה מבין המצבים הבאים קשה לנו במיוחד:
• שבן הזוג יקרא את היומן האישי שלי או יפתח לי את הדואר.
• שבן הזוג ישאל כל יום אם אני אוהבת אותו.
• שבן הזוג ירצה לנסוע לחו"ל עם חבר.
• שלא נעשה הכל יחד.
• כשבן הזוג לא תמיד נוכח כשאני רוצה.
• כשבן הזוג לא תמיד מסכים איתי.
• שאנחנו לא עושים יחד מספיק דברים בעיניי.
• שבן הזוג לא אומר לי שהוא אוהב במידה שמספקת אותי.
• כשנדמה לי שהוא לא אומר לי הכל. •
לפעמים אנחנו עושים הכל כדי לשמור על הזוגיות, אבל זה פשוט לא עובד. מתי צריך לשנות טקטיקה ומתי עדיף להרים ידיים?
לפעמים אנחנו רוצים שהקשר יצליח, בכל מחיר. לפעמים המחיר הוא סבל שנמשך שנים ותחושת כישלון האופיינית למצבים שבהם אנחנו עושים כמיטב יכולתנו ובכל זאת הדברים לא זזים. "יש זוגות שמבינים שזה לא זה ונפרדים", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל, "ולעומתם, יש זוגות שמנסים ועוברים טיפולים ומנסחים הסכמים ומעבירים שנים בניסיונות לגרום לקשר שלהם לעבוד, וזה לא קורה. והייאוש כמובן גדל ככל שתחושת הכישלון לנוכח המאמץ שמושקע בעניין מתגברת".
למה הם בכל זאת מנסים?
"לפעמים ההשקעה נמשכת למרות הכישלון והסבל, כי ברקע יש עדיין רגשות חזקים, לפעמים מדובר באנשים תלותיים מאוד שמתקשים לשחרר. יש אנשים שפשוט מפחדים משינויים ולכן עושים כמיטב יכולתם לשפר את המצב כדי שלא ייאלצו לשנות את הסטטוס שלהם, אחרים נאחזים באמונה שמשפחה לא מפרקים או שהם נתונים ללחץ חברתי או משפחתי לא לפרק את הקשר. יש מי שלא מוכנים להשלים עם כישלונות ולכן יתמידו התמדה סיזיפית בניסיונות לעבוד על הקשר, יש מי שביטחון עצמי ירוד מוביל אותם לזה, הם בטוחים שממילא לא ימצאו משהו טוב יותר, ואחרים שלא ייפרדו בשל תחושת אשם פנימית ‑ הם חוששים לפגוע ביקרים להם".
הפרח נבל
לפעמים האהבה מתה, וכמו פרח שקמל ‑ לא משנה בכמה מים נשקה אותו ובאיזו השתדלות נדשן את האדמה, לא ניתן להחיותו ולהביא לפריחתו מחדש. במקרים אחרים, ניסיונות השיקום לא יצלחו כי אינם מדויקים. "לא פעם אנשים לא באמת מנסים לפתור את הסוגיות המשמעותיות שמקשות על הזוגיות שלהם", אומרת שער־מנדל. "למשל, כשהם עסוקים בניסיונות לשנות את הפרטנר שלהם או את עצמם, ואינם מוכנים לקבל את העובדה שייתכנו הבדלים וייתכנו פערים בין בני זוג, והם לאו דווקא בעייתיים. הם תקועים ברצון להיות דומים ובטוחים שעד שלא יהיו כאלה הזוגיות לא תעבוד, וזה הפוך. אחרים עסוקים בהתחשבנויות ונתקעים בלופ של פגיעויות, בלי להגיע לשלב הפתרון, שכן אינם עושים רפלקציה פנימית ואינם מקבלים אחריות לדברים. הם אמנם משקיעים שעות בשיחות, אבל הם עסוקים כל הזמן ב'מי לא בסדר', ועם הזמן סך הפגיעויות עולה על סך החוויות החיוביות בקשר. ואז הם מתנצלים כי הם מותשים, או לשם הרגעה, אבל בהיעדר עבודה פנימית משמעותית דבר לא נפתר והם ישובו למעגל במהרה".
מה קורה כשהם מגיעים לטיפול?
"הזוגות האלה רבים לא כדי לשנות דפוסים, אלא כדי לחזק עמדות. לפעמים הם ישתפו במצוקתם כדי להוכיח כמה הפרטנר שלהם קשה, וכשהם עושים סקס זה כי צריך ולא כי הם באמת רוצים, או כדי לחזק את התחושה שגם זה לא עובד ביניהם. זה הרסני, כי הם יעשו מה שצריך כביכול, אבל מהסיבות הלא־נכונות, לא כדי להניע מהלכי שיפור אמיתיים".
יותר ברגש
מצד שני, לפעמים המאמץ דווקא נושא פרי. "כדי שההשקעה תעבוד צריך שיהיה, מעבר לרצון בהצלחה, לפחות ניצוץ של רגש אצל שני בני הזוג ונכונות להיפתח, להיות מחוברים לרגשות ונכונים לחשוף אותם לפני הפרטנר, וכמובן נכונות לשנות ולהשתנות, נכונות להסכים להיכנס למצב זמני של חוסר ודאות ונכונות לקבל עזרה. לא פעם אנשים חוזרים שוב ושוב על אותן מריבות משום שהם מסיטים את השיח מהסוגיה המהותית, נמנעים מכניסה לעומקם של הדברים".
כדי למקד את המריבות בתקווה להשתחרר מהן, מומלץ לשאול את עצמנו, אחרי שהדברים נרגעים, מה האחר עשה שפגע בנו כל כך, מה זה גרם לנו לעשות ומה הרגש שהסתתר מאחורי הדברים. "כשהכל רע אבל יש עדיין ניצוץ של רגש יכולות לעבור שנים, ולייאוש יתווספו גם ציניות ובוז הדדי ומכות מתחת לחגורה", מזהירה שער־מנדל. "לכן, כשנדמה שעשינו הכל והקשר עדיין לא עובד, חשוב להיות כנים עם עצמנו ולהתבונן בדברים בזכוכית מגדלת שקופה, להבין מה הנושא המהותי שמפריע, לזקק את הסיבות, ומהמקום הזה לנסות לעבוד על הקשר. לפעמים, כְּשֶׁלוֹ נדמה שהיא משגעת אותו בקנאה שלה, ועל זה הם רבים במשך שנים, הקנאה אינה הבעיה, אלא התחושה העמוקה שלה שהוא אינו נמשך אליה. כשמגיעים לבעיה האמיתית משהו קורה, דברים משתנים, משם אפשר להתקדם". •
בתחילת הקשר הזוגי אנחנו נוטים להציג דמות שונה במקצת מהאני האמיתי שלנו • כדי לא להסתבך מומלץ להיות כמה שיותר אותנטיים
המפגש הזוגי הראשון הוא מפגש בין זרים שמתאהבים זה בזה ונמשכים זה לזה, אבל לכל אחד מהם היסטוריה שונה, רגישויות, דעות, חוויות ילדות ותפיסות אחרות. איננו מכירים את האדם החדש שמולנו, גם כשאנחנו כבר איתו במיטה, איננו מכירים את עצמנו בדינמיקה איתו, איננו מכירים את הקשר המתהווה. ואז מתרחשת התאהבות ולצידה מופיעה תחושת הסימביוזה, וכדי לחזק את התחושה שהכל מתאים ככפפה ליד אנחנו מכחישים חלקים שלמים בנו ובאחר ולא פעם מנסים לרבע את המעגל בניסיוננו להתאים את האחר שמולנו לצרכים הקמאיים שלנו.
"זה לא שאנחנו משקרים בהתחלה", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "אלא שהרצון העז למצוא חן, להתאים, לגרום לדברים להסתדר במקום שייעדנו להם, גורמים לנו לייפות את עצמנו ולייפות את המציאות, לעגל פינות. זה טבעי, אבל חשוב להיות ערים לסימנים הראשונים של מחיקת העצמי, שהם מבשרי רעות, ולהשתדל לקרב את עצמנו לעצמנו. כדי לא להרגיש מאוחר יותר כלואים באותו חוזה מיני־ראשוני בעייתי ולא מותאם, כדי שלא נתפוצץ אחרי חודשים או שנים של שכנוע עצמי בסגנון 'טוב, לא חייבים להגיע לאורגזמה' או 'מילא, אם הוא מסתפק בסקס פעם בשבועיים גם אני יכולה ללמוד להסתפק בזה'".
דפוסי התנהגות
משחק התפקידים הזוגי נפתח ממש מהרגעים הראשונים שלנו ביחד. "אנחנו תמיד תוהים מה קורה שם, כששני אנשים זרים נפגשים ובשנייה אחת נוצר ביניהם הקליק הזה שמחבר ביניהם", אומרת שער־מנדל. "בהחלפת המבט הזאת, בקשר העין שנוצר שם, מועברים בצורה לא מודעת אלפי פריטי מידע שמקרבים ביניהם או דווקא מרחיקים אותם זה מזה. כשנוצר הקליק ומתחיל קשר, אנחנו משקיעים הרבה מאוד אנרגיה כדי לבסס ולחזק אותו, לשמר את החוויה הטובה שהתחילה ממנו, באמצעות שיחות טלפון ארוכות, בילויים וטיולים משותפים וכמובן התנסויות מיניות. בשלב הזה הכל עדיין חדש וטרי, אין עבר משותף, ואז נוצרים החוזים הזוגיים הראשונים בין בני הזוג, בלי שהם מודעים לכך או שמים לב לעובדה שזה קורה. התפעלות או אי־התפעלות ממשהו, משפטים קטנים שנזרקים לאוויר, הם הבסיס לתפקידים שנוצרים באופן טבעי, במיטה ומחוצה לה, והם משפיעים על דפוסי ההתנהגות גם שנים רבות לאחר מכן".
אנחנו רוצים שהסקס יהיה טוב וגם שיתאים לנו. בשלב הראשון, חשוב לנו במיוחד להבין אם נהנינו, אם הצלחנו לספק את בן הזוג. החשיפה הגדולה שקיום היחסים מושתת עליה והרצון העצום לגרום לזה להצליח ‑ מלחיצים. "שאלות כמו, 'תמיד קשה לך להגיע לאורגזמה?' או 'אתה בטוח שאתה אוהב את זה ככה?' מובילות לתשובות פחות כנות בתחילת הקשר. הסנסורים שלנו רגישים מאוד ואנחנו נוטים להשקיע הרבה כדי להתאים את עצמנו למה שאנחנו רוצים שיהיה, למה שימצא חן, למה שנדמה לנו שהאחר רוצה. זה טבעי, אבל חשוב להישאר אותנטיים ככל האפשר כדי לא למצוא את עצמנו מאוחר יותר בתפקיד מיני שלא רצינו, בתפקיד שלא באמת מתאים לנו".
מגירות תודעתיות
התפקידים וההגדרות שמתקבעים בקשרים זוגיים מסוימים עשויים להשתנות ואפילו להיות הפוכים בקשרים זוגיים אחרים. למשל, מי שמקבלת מהפרטנר החדש שלה מסר שלתפיסתו אישה אמורה להיות חסודה, עלולה לחשוש להיתפס על ידו כזולה ומתוך כך להצניע את מיניותה. בזוגיות אחרת, עם פרטנר שמכיר במיניות האישה ומעריך אותה, היא עשויה להיות קרובה יותר אל עצמה ולתת ביטוי מלא למיניות מלאת החדווה שלה.
"כשהוא שואל אותה אחרי אקט מיני או שניים, בחשש מסוים, אם היא תמיד כזאת חתולת מין, היא כנראה תקטין מיד את החלק הזה בה. לעומת זאת, אם אותה שאלה תישאל בעיניים בורקות, היא כנראה תגדיל אותו", אומרת שער־מנדל. "בתחילת הקשר אנחנו ערים במיוחד למה שהשני רוצה, למה שגורם לו להימשך או להירתע, ואנחנו מתאימים את עצמנו למסרים האלה כי אנחנו רוצים כל כך שהקשר יצליח. עם הזמן, ככל שהביטחון בקשר מתחזק ומתבסס, הוא אמור להכיל את העובדה שיהיו שינויים בחוזה המיני. כשהפער בין מה שחשבנו לבין המציאות לא גדול מדי זה יעבור בשלום, כשהפער גדול מאוד צפויים קשיים ואכזבות".
הפער הזה הכרחי?
"הוא קיים לרוב משום שההתנהלות בהתחלה איננה אותנטית באופן מוחלט, ואילו בהמשך הדרך אנחנו חוזרים לעצמנו, איננו יכולים לזייף את עצמנו ואת תשוקותינו והעדפותינו לאורך זמן ‑ זה גוזל אנרגיה רבה. בתחילת הדרך הזיוף המסוים קל, כי אנחנו מלאי התרגשות ומוצפים בהורמונים ונדמה לנו שהכל נפלא. אנחנו מצניעים חלקים מסוימים בנו, וזה בסדר. אף אחד לא אמור לרוץ ולספר, למשל, על קשיי התפקוד המיני שלו בדייט הראשון או השני. עם זאת, כדי לא להגיע למצב שהפער הזה בלתי ניתן לגישור, צריך להשתדל להיות לא שונים מהותית ממי שאנחנו באמת, וזה מחייב מודעות עצמית וחיבור לעצמי".
אפשר לשנות תפקידים מיניים אחרי שהוגדרו והתקבעו?
"קבלת השינוי בחוזה מחייבת דיאלוג והיא לעולם כרוכה בקשיים, אבל היא אפשרית. התאמת התפקידים המיניים מחדש וקבלתם יכולה לקרות רק בדיאלוג פתוח ומחובר למציאות, ששם דגש על הרצון הטבעי להרגיש בבית במיטה הזוגית, כשהקשר עצמו כבר מבוסס ואפשר לעבוד עליו יחד. זה לא יקרה בעזרת משפטים כמו, 'ככה אני' או 'איכזבת אותי' וזה לא יקרה אם נמהר להגדיר מחדש ולהכניס למגירות תודעתיות בלי שבדקנו לעומק אם המיניות שנוצרה מתאימה, ואיך אפשר לפתח את המיניות כך שתתאים לשני הצדדים". •
מה גורם לבני הזוג לטנף זה על זו בפרהסיה? ולא פחות חשוב: איך גורמים להם להפסיק?
מכירים את זה שקבוצת חברים נפגשת בפעם המי יודע כמה ואז, שניים־שלושה בקבוקי יין מאוחר יותר, פולטת אחת הנשים הערה נבזית כלשהי כלפי בעלה, או שאחד הגברים מסנן משהו בארס לעבר רעייתו? החדר משתתק, הנוכחים מסתפקים בהחלפת מבטים נבוכים. אף אחד לא רוצה להיות שם ברגע הזה, כולם מחכים לאמיץ שימהר להחליף נושא.
לא תמיד ההכנסות האלה מתחת לחגורה בעייתיות. כשהן נדירות, כששני בני הזוג מחבבים אותן ולא נבהלים מהן, כשהן תואמות את אופי המפגש החברתי ואת האווירה, אפשר כנראה לחיות איתן. אלא שלפעמים מדובר באמירה פוגענית ומזלזלת שקשה שלא להתרגש ממנה, בוודאי כשהיא נאמרת בפרהסיה ומכוונת להכאיב.
"יש סיבות שונות לכך שאנשים יורדים על בני הזוג שלהם בפומבי", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "לפעמים זאת מהות הזוגיות, משהו טבעי לשניהם וגם לחברה שבה הם מעיזים לעשות את זה, חלק מהצחוקים בין החבר'ה, וזה בסדר. אבל לפעמים זאת דרך לפתוח נושאים רגישים או כעסים שאינם מדוברים, או שזה אמצעי לריב עם בן הזוג ולפגוע בו במכוון, או שיש כעסים שנאגרים זמן רב ופשוט מתפרצים ללא שליטה, לאו דווקא ברגע המתאים ובזמן הנכון. מה שבטוח, לרוב זה מצביע על מצוקה, על משהו שלא עובד מספיק טוב בקשר ואינו מטופל. יש אנשים שבשם האותנטיות והכנות ירשו לעצמם לריב בכל מקום, גם לעיני חבריהם, או שהם מרגישים שהיחסים אינטימיים מספיק כדי לעשות את זה. אבל כשזה חוזר על עצמו זה בעייתי".
למה בעצם? למה לחנוק תחושות כשהן צצות אגב שיחה עם חברים?
"הדרך הזאת לביטוי התחושות בפרהסיה אינה נכונה, לא לזוג עצמו ולא לסביבתם. בעיניי, זוגיות טובה צריכה לשמור על נאמנות לעצמה ולפרטיות של השותפים בה, ובעיקר כשמדובר בכעסים לא פתורים ובירידות ‑ מוטב לשמור על כבוד הדדי, על התנהגות נאותה ועל איפוק. תמיד, אבל בוודאי בחברה".
תג מחיר
תועלת לא תצמח מהירידות הללו, בין השאר משום שהן מלוות בממד של השפלה ומבוכה רבתי. "אם הצד שנפגע מהירידה יחליט להגיב וימשיך באותו קו, תתפתח מריבה, כנראה קשה, ליד כולם, וייחשפו דברים אינטימיים שלא מתאים שייחשפו", מזהירה שער־מנדל. "ואם הצד הפגוע ישתוק הוא יתבוסס בצדק בתחושת ההשפלה, הפגיעה וההקטנה. גם אם הוא פשוט יקום וייצא, המבוכה רק תגבר. לכל תגובה תג המחיר הבעייתי מאוד שלה במצב כזה. הסביבה לרוב רוצה להיעלם כשדבר כזה קורה, אבל היא נאלצת לתפקד כקהל שבוי. ואם מתעוררת סקרנות לשמוע עוד, זה הרי לא בריא ולא לעניין".
במצבים האלה כדאי לשים לב לאבחנה חשובה במיוחד. "החלטה מושכלת להיפגש עם זוג חברים כדי לשוחח על סוגיות זוגיות מטרידות, לשמוע את דעתם, להתייעץ איתם, לשמוע מהם על דרכי ההתמודדות שלהם עם עניינים דומים ‑ אינה דומה להטחת ביקורת משפילה, שמובילה בהכרח להיווצרות רגשות בוז, בושה ומבוכה, שפגיעתם בקשר הזוגי יכולה להיות אנושה".
האפקט המשפיל חזק במיוחד בסיטואציות האלה, שכן כולנו זקוקים למבטו האוהב, המתפעל, המעריך והחומל של בן הזוג, בייחוד בפרהסיה. כשבמקום מבט אוהב כזה אנחנו מקבלים מבט מבזה, טבעי שנתרחק ונתכנס בעלבוננו. הדברים חמורים במיוחד כשהם חוזרים על עצמם בשיטתיות. "בכל זוגיות ייתכנו רגעים לא יפים, פוגעים וקשים, שמסיבים כאב ומשאירים צלקת. בכל קשר רגשי יש אהבה, יש אכפתיות ויש נתינה, אבל לצד זה יש גם קנאה ויש תחרות. גם כשהקשר חיובי, לא כל הרגשות חיוביים, וזה בסדר. בזוגיות טובה ומיטיבה אנחנו מוצאים דרכים להתמודד איתם, אבל כשאנחנו פונים להשפלות וכשזה קורה שוב ושוב וזה קורה בפרהסיה, הפציעה גובלת בהתעללות ומסיבה סבל רב ונזק, שעלול להיות בלתי הפיך".
בשקט בבית
הזלזול יכול להתבטא בדיבור, במילים מפורשות, במעשים או בהימנעות. לרוב, מודעות נמוכה לרגשות שלנו כלפי עצמנו וכלפי בן הזוג שלנו תוביל להחצנתם ואפילו להשפרצתם. המוסיפים חטא על פשע במצבים האלה יזלזלו בתגובת הפגיעה הטבעית של הצד הפגוע, וכך בעצם ירחיקו אותו עוד ועוד.
"ראשית חשוב להיות ערים לסימנים להגזמה מצד בן הזוג: הצקה או השפלה לעיני ולאוזני אחרים, חשיפת סודות וחולשות", ממליצה שער־מנדל. "כשחשים שזה קורה יותר מפעם־פעמיים ושזה פוגע, צריך למהר לטפל בזה, לסמן את הגבול בצורה ברורה ולהסביר למה זה רע. אבל לא בתוך הסיטואציה כמובן, אלא בשקט, בבית, כשרגועים ואפשר לשקף את הרגשות ולצפות להקשבה אמיתית. ככל שהדברים קורים יותר לעיני אחרים, כך יש כנראה פחות כבוד מצד בן הזוג הפוגע לנפגע. זאת דרך מעוותת להתמודד עם תסכולים ועם כעסים, ואין סיבה לקבל אותה". •
זה בסדר לחזור זה לזרועות זו אפילו אחרי תקופה ארוכה. רק תהיו בטוחים שזה קורה מהסיבות הנכונות
לפעמים קורה שבני זוג חוזרים זה לזרועות זו, אפילו אחרי פרידה ממושכת. נפגשים, מדברים, מתחברים, ולפתע הקסם ניצת מחדש. "בחברה שבה נפרדים יותר, יש גם לגיטימציה רבה יותר מבעבר לחזור", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "החזרה הזאת היא שילוב מדהים בין המוכר והידוע לבין האופציה לחידוש ולריגוש. אלא שלא תמיד זה קורה מסיבות טובות, וכדאי להיות ערים להבדל בין חזרה לזוגיות שנגמרה, שנובעת מגילוי מחודש של האהבה ומעבודה עצמית שעשה כל אחד מבני הזוג, לבין חזרה שבבסיסה איזשהו פחד".
אחת הסיבות השכיחות לחזרה היא הלחץ שמפעילים הילדים או המצוקה שהם משדרים. "ילדים כמעט תמיד רוצים שהוריהם יחזרו להיות יחד, אבל אסור שזה יקרה במחיר של סבל שחווה אחד מההורים. מה עוד שלא בריא לילדים לסחוב על גבם את תיק האשמה על כך שבגללם ההורים חזרו, ולפחות אחד מהם סובל. הנטייה להיכנע ללחץ של הילדים נובעת מהפנמת ערכים עליונים של משפחה ומשפחתיות, ומתחושת האשם שמתלווה למחשבה שהרסנו משפחה. במקרים האלה, ערך האיחוד המשפחתי גובר על ערך הסיפוק העצמי".
למה לא
סיבה בעייתית נוספת לחזרה לזוגיות היא ההרגל. "לפעמים, גם מה שהיה רע מושך לחזור אליו", מזהירה שער־מנדל, "ולו כי הוא היה מוכר, כי התרגלנו אליו וחשנו בו ביטחון, ידענו איך להתנהל בתוכו וקל לנו להרגיש שהוא בעצם חלק ממי שאנחנו. לצד ההרגל מתקיימת סיבה נוספת, דומה במהותה, והיא הפחד מהלא נודע, מחוסר הוודאות שהעתיד טומן בחובו. לחרדות האלה יש מקום ולפעמים מצטרפות אליהן התנסויות לא מוצלחות עם פרטנרים חדשים, וזה גורם לנו להעריך את מה שהיה קודם, להרגיש שזה היה טוב דיו".
גם התחושה שלא נמצא אדם או קשר טוב יותר מהאדם או מהקשר שעזבנו עשויה להוביל לחזרה, וכמוה גם התחושה שלא מגיע לנו משהו טוב יותר, שיושבת על דימוי עצמי נמוך. וכך, לא עלינו, גם מניפולציות רגשיות מצד האקס, כולל איומי התאבדות במצבים קיצוניים. "במקרים האלה החזרה נובעת מהפחד שבאמת יקרה לשני משהו, או מרחמים, ולא מאהבה, וזה עשוי להתחבר לצורך של האחר, החזק יותר, בתחושה אומניפוטנטית".
יש גם מי שבוחרים לחזור מטעמי נוחות, בהיעדר האנרגיה הנדרשת לחיפוש קשר אחר ולהשקעה בו, ואחרים שעושים את זה ממניעים כמו קנאה ורכושנות. "ביחסים סימביוטיים יהיו בני זוג שיסכימו להיות הקורבן, ולו משום שיחסים בעלי גוון אחר נתפסים חיוורים ונטולי עוצמות ואדרנלין, ומכאן משעממים. לפעמים החזרה נובעת מחשש שצץ לפתע, אחרי זמן מסוים בנפרד, שעשינו טעות, שלא ניסינו די פעמים לשקם את הקשר ולהחיותו".
יכול להיות שאתם נוחים מדי להשפעה. "לעיתים אלה מבטי הרחמים מהסביבה והפחד הגדול מ'מה יגידו' שמחזיר אהבות קודמות, וייתכנו מצבים שבהם הפגיעה הנרקיסיסטית מובילה לחזרה ‑ האגו הפגוע של מי שנעזב גורם לו ליזום חזרה כדי להיות זה שמחליט אחר כך אם להישאר. וכמובן, מצב כלכלי קשה עלול להוביל לחזרה כמו גם תחושות של בדידות, שגורמות לנו לא פעם לעשות אידיאליזציה של העבר ושל מה שהיה. כשאלה הסיבות המרכזיות להחלטה לחזור, כדאי לחשוב טוב אם זה אכן הצעד הנכון לעשות".
למה כן
אבל יש מצבים שבהם דווקא כן כדאי לחזור למי שאהבנו פעם. "לפעמים קורים דברים אחרי המשבר שהוביל לפרידה, שגורמים לנו להבין מה אנחנו באמת רוצים בחיים ולהעריך את מה שיש או היה לנו", מסבירה שער־מנדל. "במקרים כאלה יש בחירה מחדש בפרטנר הישן ויש איזו שמחה בקשר, תחושה שנפל האסימון ואנחנו באמת רוצים אותו. כשזה קורה, החזרה תהיה לקשר בוגר, מלא ובריא יותר, עם נכונות הדדית גדולה להשקיע. במקרים אחרים, החזרה מוצדקת, שכן אחרי הפרידה בני הזוג התפתחו, עשו עבודה, בנפרד כמובן, ועברו שינוי משמעותי, שגרם להם להבין את פשר הקלקול ביחסים שחוו. ואז, כשהם חוזרים, הם יידעו טוב מבעבר כיצד להתמודד עם קונפליקטים, ולא יחזרו לדפוסים הבעייתיים שהובילו אותם לפרידה".
הביחד החדש מתחיל בשני אינדיבידואלים המבינים היטב לקראת מה הם הולכים. "השינוי במידת המודעות העצמית יכול להיות בעל השפעה רבה ואפקט מצטבר, מבלי לשנות כמובן את האישיות כולה, ולהביא לחיזוק הביטחון העצמי באופן שייטיב עם הזוגיות. חזרה כזאת באה ממקום בוגר, מודע, אחראי ולכן בעל סיכויי הצלחה גבוהים".
הפרידה מציבה בפני בני הזוג שאלות הנוגעות לבחירותיהם, ועבודה נכונה מול השאלות האלה עשויה להוליד חזרה לקשר הקודם ‑ אבל במקום אחר. "חשוב לקיים דיאלוג שיוביל לנגיעה במקומות האלה, שיאפשר לזהות את החסך הרגשי שגורם לנו לרצות לחזור, להבין אם זה קורה מנוחות, מפחד, מתשוקה כללית לקשר או מהגעה לאהבה בוגרת. וכשיש חזרה, יש צורך ביצירת חוזה זוגי חדש, אף שלכאורה מדובר באותם שני אנשים. חשוב לתכנן תוכניות חדשות ולשנות הרגלים, כדי לא לחזור כעבור זמן לאותו מקום, אבל בייאוש גדול בהרבה".
חשוב שהורים גרושים יקפידו על כבוד הדדי ושיתוף פעולה • אבל כדאי מאוד שהגבולות יהיו ברורים
התגרשתם וילדכם הבכור חוגג בר מצווה ‑ תיסעו איתו ביחד לחו"ל? בינינו, עדיף שתתאפקו.
"גירושים הם מהאירועים הסבוכים והטעונים ביותר שאנשים עוברים", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "לא במקרה זה נחשב אירוע משברי משמעותי מאוד. גירושים הם סוף של חלום על הקמת משפחה ובית, וכמובן סופה של אהבה גדולה. הם פירוק של מחויבות, של אהבה, של אינטימיות. כיוון שרובנו מחברים חיבור מיידי בין זוגיות לבית, עלולים לצוץ מצבים שבהם הדברים מתבלבלים".
למשל?
"כשיש ילדים בתמונה חייבת להיות הפרדה בין פירוק הזוגיות וסוף ההורות המשותפת, לבין המשך החיים בנפרד ובניית הורות משותפת בעלת אופי אחר. מרגע שההורים גרושים, המסר הברור לילדים צריך להיות שיש שני בתים ושתי משפחות חדשות. במשימה הזאת כל זוג מתמודד בהתאם לאישיות של השותפים לקשר, לתפיסת עולמם, למידת הנפרדות של כל אחד מהם ולצורכיהם הרגשיים. לא פשוט לפתח את היכולת להיות הורה לילדים משותפים, עם אדם שכבר איננו רוצים שיהיה חלק מעולמנו הרגשי".
קרוב רחוק
האדישות או השנאה שעלולות לצוץ הן טבעיות, אך אינן רצויות במצבים האלה, שכן הן בהכרח יקשו על ההורים האקסים לעשות יחד דברים בסיסיים, כמו השתתפות באספת הורים בבית הספר, חגיגת יום הולדת בגן או טיפול בילד חולה. ההבנה השכלתנית שיש צורך בשיתוף פעולה מתנגשת ברגש, המבקש להתרחק מהאדם שמסמל איזשהו כאב ופגיעה.
מצד שני, יש להיזהר גם מקרבת יתר. "זה נשמע טוב", מודה שער־מנדל, "ובוודאי עדיף לחגוג יחד בר מצווה לילד המשותף בנסיעה משפחתית לחו"ל, על פני ניכור וריחוק. אולם, המחיר של נסיעה כזאת הוא קודם כל בליעת לא מעט צפרדעים בדרך, ובנוסף לכך, וחשוב יותר ‑ כיוון שלא מדובר בהכרח הורי, כמו במקרה של מחלה חלילה, צריך לבדוק מה מסתתר שם. האם ייתכן שעבור אחד ההורים הסיפור הזוגי לא גמור, לא פתור, וזהו ניסיון להתקרב מחדש כבני זוג? האם זה רצון להיות יוצאי דופן? האם הסיבה האמיתית היא שאחד מההורים חווה בדידות קשה ונסיעה משותפת היא מעטפת מגנה מפניה, ולו זמנית? האם זה מבחן הדדי לאפשרות לעשות קאמבק?"
ההבחנות במצבים האלה חשובות מאוד. "כשאבא מוזמן לבית של אמא לארוחת יום הולדת זה דבר אחד ‑ הוא אורח. כשאבא ואמא נוסעים עם הילדים לחו"ל יחד כשהם גרושים זה דבר אחר ‑ כאן אין אורח ומארח, ונשאלת השאלה איזה מסר דבר כזה מעביר לילדים. צריך להביא בחשבון את הפנטזיה של ילדים שהוריהם ישובו לחיות יחד ולהיות זוג ולזכור שמעבר לשאלות פרקטיות, כמו סידורי השינה בנסיעה כזאת, היא יכולה לבלבל מאוד. ולא רק את הילדים".
להישאר חברים
ניתן היה להניח שמכיוון שברור לכולם שההורים גרושים, אין כל רע בקצת פאן משפחתי משותף. טעות חמורה. "אחרי גירושים נדרשת עבודה על יצירת גבולות ועל התרת הקשר, בהיבט הזוגי ובהיבט המשפחתי", מדגישה שער־מנדל, "ונסיעה כזאת עושה את ההפך. פתאום יש צחוקים משותפים, פתאום יושבים יחד בערב ושותים יין והגבולות מיטשטשים, ההתנהלות נינוחה ואפילו נעימה. חשוב להישאר חברים במידת האפשר, אבל מסוכן להשתמש בתירוץ המשפחתי בהקשרים האלה. המסרים המועברים הם כפולים, רבי־משמעות, וילדים צריכים מסרים ברורים ובהירים, גם כשהם כואבים. רק כך הם יוכלו לחוש ביטחון. הרי אם תהיה נסיעה כזאת ויתפתחו מריבות ומתחים, זה יקשה על הילדים מאוד. ואם, לעומת זאת, יש משהו פתוח בקשר הזוגי בין ההורים, הם יקלטו אותו בחושיהם, בכל גיל".
לפני שאתם שוקלים נסיעה שכזו, בחנו את עצמכם. "כדאי להציב לעצמנו שאלות ולענות עליהן בכנות. מה הרגש הראשון שמחשבה על נסיעה כזאת מעלה בנו? מה הרגש השני? לו הייתה לי אהבה חדשה, האם עדיין הייתי רוצה לנסוע עם האקס? חופשה בחו"ל מסמלת תשוקה ושמחה, והיא אינה מתחברת למה שמסמל אדם שבחרנו להוציא מחיינו והוא לכל היותר חבר. טעמי הנוחות שלעיתים מייחסים לסיטואציה כזאת, אינם משכנעים מספיק. האקס הוא לא בן הזוג והוא לעולם לא 'רק' חבר ‑ הוא בא עם מטען, יש היסטוריה משותפת, שהופכת אותו למשהו אחר, לטוב ולרע, לבעל מעמד ייחודי".
בקיצור, נא לא להתבלבל. "כדאי לזכור שמבחינה אינטימית האקס זר לנו, ובנסיעה לחו"ל יחד יש משהו אינטימי מאוד, וזה לא מתאים. כשהוא שם, ולא מרגישים את הריק, זה מפריע להמשיך הלאה וליצור קשרים חדשים. ואם הוא שם ואנחנו טיפוסים שנמשכים לאש ולריגושים ‑ הצפה של איזה זיכרון נעים מהעבר, או אחרי ששתינו קצת יותר מדי ‑ נפתחות דלתות שאחר כך יהיה קשה יותר לסגור מחדש, וחבל. כל זה כמובן לא סותר את החשיבות שיש לשמירה על יחסים טובים ועל שיתוף פעולה כללי כהורים". •
נושא משקל הגוף הוא מטען נפץ זוגי רגיש ומסוכן במיוחד • אז כדאי מאוד שתתייחסו אליו בעדינות מקסימלית
שינוי משמעותי במראה הגופני, לא אותם חמישה־שישה קילוגרמים שרובנו עולים ויורדים בכל כמה שנים, אינו עניין של מה בכך. הוא מגיע לרוב בחבילה אחת עם איזו הזנחה כללית, שנובעת במקרים רבים מהתסכול שמעוררת ההשמנה הגדולה. וכל כמה שהיינו רוצים להאמין במשיכה מינית בכל מחיר ובכל משקל, נראה שבכל זאת רובנו מושפעים משינויים דרמטיים במראה, גם כשאנחנו אוהבים את בני הזוג שלנו בגרסתם המלאה במיוחד.
"נושא המשקל הוא טעון ורגיש מאוד ברוב המקרים", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "ההתייחסות אליו מחייבת רגישות והרבה טקט, ועדיין היא עלולה להוביל לפגיעה. האהבה אינה תלויה בכל שינוי לגיטימי שקשור לשנים שעוברות. שינויים רבים הם חלק מההתפתחות הטבעית שמתאימה לגיל ולסיטואציה, ואליהם אנחנו יכולים וצריכים להתייחס כאל השתבחות, כמו ההשתבחות של רהיטים או יין איכותי. ובכל זאת, חשוב לשמור על אטרקטיביות בין בני הזוג ולא להיכנע לנטייה להזניח את עצמנו, מתוך מחשבה שבן הזוג ממילא יאהב אותנו".
עם זאת, נא לא להשתגע. "חשוב כמובן שהשמירה הזאת על מראה נאה תהיה הגיונית ולא אובססיבית, ולא תכלול דיאטות קיצוניות, אטרף של טיפולים קוסמטיים או כירורגיים להצערת המראה, או ציפיות שהאישה בת הארבעים תיראה כבת עשרים או שבן השישים ייראה בן ארבעים. אנחנו לרוב רוצים בסך הכל שהאדם שאנחנו אוהבים יישאר דומה למה שהיה כשהכרנו אותו, שיתפתח עם השנים אבל יישאר בבסיסו, גם חיצונית, אותו אדם".
לפני שנעלבים
הרגישות היתרה לשינויים לרעה במראהו של הפרטנר מעידה לרוב על רגישות לנושא בינינו לבין עצמנו. כלומר, באיזשהו מקום התסכול מההשמנה של האחר הוא ביטוי לחשש הפרטי מאוד שלנו שנשמין בעצמנו. כדאי גם להביא בחשבון, לפני שנעלבים, שהרזיה והתחטבות גורמות לנו לחוש מושכים יותר ושמחים יותר בעצמנו, מה שעשוי רק להועיל לחיי המין הזוגיים.
"זה בעייתי מאוד", מודה שער־מנדל. "כי כשלא מדברים על זה, בהכרח ייווצר ריחוק במקרים שבהם המשיכה נפגעה, והוא עלול לעורר ספקולציות שונות ומשונות על הסיבה להתרחקות. וכשכן מדברים על זה, תהיה פגיעה שכנראה תוביל לריחוק, לעלבון ולכעס. כיוון שהדיבור על זה חייב לעבור דרך הפגיעה, חשוב במיוחד לדבר על זה בעדינות ולהבין מה אנחנו אומרים, וכמובן להדגיש שאנחנו עדיין אוהבים את האדם שאיתנו, למרות ההשמנה, ורק מצטערים שהוא אינו מטפח את עצמו. לפעמים נוצרת בעיה נוספת: אנחנו מעירים בעדינות, אלא שהשני לא עושה עם זה שום דבר, ואז צצה תחושה ש'מה, לא אכפת לו שזה מצער אותי?'"
אכפת לו, אבל הוא נפגע מההערה ככל הנראה, ויש להניח גם שקשה לו למצוא בתוכו את הכוחות לעשות את השינוי, להשקיע את המאמץ הנדרש. וכאן נדרשת מנה הגונה של אמפתיה, אלמנט בסיסי בכל זוגיות מיטיבה. עוד לפני השיחה הלא נעימה הזאת, מומלץ לבצע בדק בית עצמי.
"חשוב לקיים שיח פנימי ולנסות להבין למה זה משפיע עלינו כל כך, מה זה עושה לנו, מה המניעים שלנו. לרוב אנחנו מדגישים את ערך הכנות, גם במחיר הפגיעה באחר, אלא שלפעמים הכנות הזאת מסגירה תוקפנות ורצון לפגוע. חשוב לוודא מראש עם עצמנו שבמקרה הזה הדברים ייאמרו לא בשם הכנות נטו, אלא למען קידום הזוגיות. להבין אם אנחנו רוצים לומר את הדברים מתוך רצון לשפר את המצב ולתקן את מה שהתקלקל בינינו, או כי בתוך תוכנו יש בנו דחף לפגוע באחר, להעליב אותו. בסופו של דבר, זה מה שישפיע על אופי השיחה ועל תוצאותיה. וצריך לזכור שבכל זוגיות יש תקופות שבהן המשיכה ההדדית פוחתת, בלי כל קשר למשקל. יש תקופות שבהן הדגש הוא על חברות ורוך ופחות על מיניות, וזה בסדר גמור".
הערות בפרהסיה
פעמים רבות הירידה במשיכה בעקבות השמנה משמעותית של אחד מבני הזוג מיתרגמת לאובדן עניין כללי בסקס, ומובילה להיאחזות בירידה הטבעית במשיכה עם השנים או בעייפות. אלא שעמוק פנימה מדובר במשהו שהתערער בתשוקה וטופל בצורה לא נכונה.
"תשוקה מינית היא דבר מורכב מאוד, והיא לא נגזרת רק ממשקל, מלבוש או מטיפוח כללי", מסבירה שער־מנדל. "את עשויה להימשך לבן זוגך שהשמין כשהוא לבוש יפה, או בעקבות מחווה מיוחדת שעשה למענך, ולהפך. לכן אם כבר מעלים את הנושא חשוב ליזום שיחה בתוך חוויה משותפת נעימה ולא כשהוא ניסה להוביל לסקס וסירבת לו. כמו כן, אם את רואה שהפרטנר שלך מנסה לרזות ומתקשה בכך, חשוב שתביעי באוזניו את הערכתך. הרי לא רק התוצאה חשובה, גם ההשתדלות ראויה להערכה, ולפעמים באמת קשה לרזות וצריך לכבד את זה, לחזק ולעודד ולהזכיר לו שהוא יפה בעיניך".
נקודה נוספת למחשבה ולבחינה היא הסיבות להשמנה: האם הפרטנר מתמודד עם קשיים רגשיים? על מה הוא חש צורך לפצות את עצמו? האם הוא אוכל יותר בשל ירידה בתשוקתיות שהוא חווה עם עצמו? האם השומן הוא דרך להבטיח נאמנות? האם הוא עייף ומעוניין להרפות מעט מהמושכות?
"החשש מקיום שיחה כזאת מתעלם מהאפשרות שהמבט יסגיר את תחושות הדחייה שההשמנה הגדולה מעוררת ויהיה קשה בהרבה משיחה טובה. כמובן, יש להימנע מהערות בפרהסיה וצריך לנסות להתאים את הדיאלוג לאדם שמולנו ולהזכיר לו שהפגיעה היא רק במשיכה הגופנית, לא באהבה ובחיבה, ושהיא יכולה להיות זמנית. ולקוות לטוב". •
אישה הנשארת בבית כאמא במשרה מלאה לא תמיד זוכה למלוא ההערכה על עבודתה הקשה • גברים ‑ תתעוררו!
שיר־לי גולן פורסם: 7.3.19
באנגלית ובצרפתית קוראים להן בפשטות "נשות הבית". אצלנו הן "עקרות בית", אף שמקור הביטוי בספר תהילים מתייחס לנשים עקרות. מדובר בנשים העובדות במשק ביתן, אינן מועסקות כשכירות ואינן מתוגמלות, כלכלית לפחות, על עבודתן. נכון שכיום יש גם גברים הבוחרים להישאר בבית, אולם מדובר עדיין במיעוט. ונשות הבית, למרבה הצער, נעשות לא פעם שקופות.
"אחת השאלות הראשונות שאנשים שואלים זה את זה כשהם נפגשים לראשונה היא 'מה אתה עושה בחיים?'" אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "בשאלה הזאת מקופלת הוודאות שאת צריכה לעשות משהו, בדגש על מחוץ לביתך. אדם מוגדר על ידי הסטטוס המקצועי שלו, העבודה שלנו היא חלק מהזהות העצמית שלנו. לכן כשאישה שהיא עקרת בית נשאלת שאלה כזאת, היא מרגישה לרוב מבוכה ושולפת תשובה מתנצלת בסגנון 'הילדים שלי קטנים אז אני איתם' או 'אני בין עבודות'. כשהאישה שלמה עם בחירתה להישאר בבית, הכל בסדר. לרוב במצבים האלה היא תבליט את האימהות ולא את עבודות הניקיון, ולא תחוש צורך להתנצל על הבחירה, כי זה גם טרנדי וזה נהדר. אלא שלא פעם ה'בחירה' הזאת אינה בחירה מלאה, היא תוצר של מצב כלכלי, חברתי או רגשי כלשהו".
מתחת לרדאר
כשעקרת הבית היא אם לילדים קטנים, הדברים ברורים ופשוטים יחסית: עומס המטלות עצום, הילדים חולים לעיתים קרובות, ובמקרים רבים הישארותה בבית משתלמת כלכלית יותר מיציאה לעבודה במשרה חלקית ואפילו מלאה. אולם כשהפרק הזה בחיים מסתיים (והוא תמיד מסתיים בסוף, גם אם קשה לנו להאמין שזה אכן יקרה), קשה יותר לחזור למעגל העבודה. מצד אחד, הבית מתקשה לא פעם להסתגל לשינוי. מצד שני, שוק העבודה המודרני מציב מהמורות לפני הנשים. בהיעדר תמריצים, רבות בוחרות בסופו של דבר בלית ברירה להנציח מצב שאינו הרצוי בעיניהן. השפעת המצב הזה על הזוגיות אינה מיטיבה.
"גם בעידן המודרני שלנו, אצל זוגות רבים יש החלטה מודעת שהגבר יהיה זה שיקדיש יותר זמן ואנרגיה בעבודה בחוץ, והאישה תהיה זאת שתישאר בבית כשהילד חולה", אומרת שער־מנדל. "או שהיא תעבוד מהבית ואז תדאג גם לבישולים ולכביסות על הדרך. ומעבר לזה, לפעמים ההחלטה היא שהיא תישאר בבית כי עבודתה ממילא אינה רווחית מספיק. התפקידים הזוגיים האלה מתקבעים וככל שהזמן חולף האישה נעשית שקופה, היא מתחת לרדאר של כולם: של בן הזוג ושל הילדים בבית, ושל הרשויות מחוצה לו. ובחברה שבה כולם רצים ומתקדמים ויש תחושת מחויבות לנוע כל הזמן, הקושי מתעצם. אישה במצב כזה מתאימה את עצמה לצורכי בן הזוג והילדים, היא עצמה תופסת פחות ופחות מקום, והיא עלולה להיעלם. גם לעצמה".
ואולי היא מאושרת ככה, טוב לה לספק את צורכי יקיריה.
"עדיין, אף אדם לא יכול ולא צריך להיות שקוף. כמובן, אם זה נעשה מבחירה אמיתית, אם יש תחושה הדדית של תרומה שווה, גם אם שונה, לבניית המשפחה ולחיזוקה, אם היחסים טובים ‑ מצוין. העניין הוא שלרוב, ברגע שצץ משבר כלשהו או שיש תקופה מורכבת ‑ התסכולים, הפערים בהתפתחות, התלות הכלכלית, כולם צפים מעל פני השטח ומתעצמים. ואז ייתכנו אמירות כמו 'את חיה על חשבוני', או 'בזכותי יש לך בית', וברגע אחד זה כבר לא 'שנינו יחד', ונוצרים מתחים. משברים כאלה יכולים לצוץ סביב שינוי כלשהו שאחד מבני הזוג עובר, או סביב אמירה שמשנה את הסטטוס קוו שהתייצב לאורך שנים, ופתאום התרומה העצומה של הנשים האלה לבית ולחברה אינה מוערכת בכלל".
וונדרוומן בבית
במצבים האלה יהיו זוגות שייפרדו. אחרים יישארו יחד בעיקר בשל החשש של נשים לצאת לדרך עצמאית אחרי שנים של תלות. אחרות, אמיצות במיוחד, מנצלות את המשברים הללו להתפתחות, יוצאות למצוא את עצמן מחדש.
"העבודה כעקרת בית היא 24/7, פול טיים ג'וב", אומרת שער־מנדל, "אבל אף אחד לא סופר את זה, כולל הנשים עצמן במקרים רבים. לפעמים הן מגיעות לזה בגלל הקושי לשלב בין הבית לעבודה, לפעמים בגלל שהן כנראה ירוויחו פחות אם יצאו לעבוד, לפעמים בשל השינויים בדרישות של מקומות העבודה. בנוסף, החוויה היא שה־Well Being של הבית ושל הילדים תלוי בעיקר באישה, והמעגל הזה בעייתי. כדאי לעצור לפעמים, לחשב כמה היינו מוציאים על כל אותן עבודות שהנשים שנשארות בבית עושות כדי להבין את הערך של עבודתן. עבודתן בבית שווה, והיא שווה הרבה מאוד, והן עושות אותה בחינם. לו זה היה מוערך, זה היה בוודאי תורם לתחושת הערך העצמי שלהן. לכן תמיכת בן הזוג, הערכתו והבנתו שזו גם עבודה רווחית וגם תמיכה במשפחה ‑ קריטיות".
מחקרים מלמדים כי התסכולים של נשים שנשארות בבית סובבים סביב שלושה גורמים: היעדר החופש, הקריסה תחת עול העבודות וההרגשה שהן אינן מוערכות. העבודה הסיזיפית המרוקנת במשק הבית הפרטי יוצרת חוסר שוויון, שמוביל לירידה בקרנה של האישה בעיני בן זוגה ובעיניה שלה. ואז, הוונדרוומן הביתית תחווה בעיקר בדידות ודכדוך.
אפשר להישאר בבית ובכל זאת לשמור על אורח חיים שוויוני, אבל רק בתנאים מסוימים: "אם רואים בזה חלק ממכלול של עבודה משותפת, אם המסר הוא ששנינו יחד עושים הכל, אם מתעניינים זה בזה ומאפשרים זה לזה להכניס תוכן לחיים ולחוש משמעות גם מחוץ לבית, ואם מביעים הערכה זה על תרומתו של האחר ומבהירים חזור והבהר שאפשר לשנות את המצב אם אחד הצדדים מעוניין בכך".
נגישות
