Blog

מה הופך אנשים לסקסיים? • תתפלאו, אבל זה לא המראה אלא דווקא החיבור שלנו לעצמנו ולמיניות שלנו בתור התחלה.

שיר-לי גולן, פורסם ב22.4.2017

זה יכול לקרות בבר טרנדי, בתור המתמשך בסניף הדואר השכונתי וגם בעמידה המשותפת מול רמזור אדום: מבטים מצטלבים לשבריר שנייה וברור לנו שהאיש או האישה שמאחורי העיניים האלה מושכים אותנו, שמשהו בהם סקסי בעינינו. כשזה קורה, אנחנו פשוט מרגישים את זה. אבל אם נידרש להסביר את פשר המשיכה הפתאומית הזאת, סביר להניח שנתקשה.

"קשה לקבוע מה הופך אדם לסקסי בעיני האחר", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "בניגוד למושגים כמו יופי, חוכמה והצלחה, שגם אותם לכאורה קשה להגדיר אבל הם נחקרו רבות וגובשו סביבם מוסכמות כלשהן, מידות ומספרים שניתן להיעזר בהם כדי להסביר – סקסיות היא עניין חמקמק, שתלוי בהרבה גורמים ומושפע כמובן מעיני המתבונן. לדבר על ביגוד פרובוקטיבי זה טריוויאלי ולא מדויק, שכן אפשר להתלבש 'סקסי' ולא לשדר סקסיות ואפשר לשדר סקסיות גם בבגדים הכי יומיומיים ופשוטים, ויש מי שמודעים לכך שזה השדר שלהם ואחרים שממש לא".

להדליק ולכבות

בסדרת הטלוויזיה המצליחה "איך פגשתי את אמא" הומצאה תיאוריית משיכה בשם "אפקט המעודדות", שלפיה אנשים נתפסים כסקסיים יותר כשהם נמצאים בתוך חבורה אוהדת ותומכת. ואכן, במחקר מדעי שבדק את התיאוריה נמצא כי נשים וגברים שהצטלמו בחבורה עוררו יותר עניין ונתפסו כיותר סקסיים בעיני הנבדקים שהתבוננו בתמונות, בהשוואה לאפקט המשיכה שיצרו בתמונות שבהן עמדו לבד. עורכי המחקר העלו את הסברה כי בקבוצה קשה יותר להבחין בפגמים במראה של כל אחד מהפרטים, מה שהופך אותם לאטרקטיביים יותר בעיני הצופים.

"ההסבר הזה חלקי בעיניי, משום שסקסיות אינה פונקציה של מראה בלבד", אומרת שער־מנדל. "תחושת הסקסיות והיכולת להיות סקסי תלויות בחיבור שלנו לעצמנו, למיניות שלנו, לחיות שאנחנו חשים. כשאת שלמה עם עצמך ואינך תלויה במבט של האחר, כל אחר, כדי להרגיש נחשקת, את תשדרי סקסיות במודע או שלא במודע. בהיעדר הביטחון העצמי המסוים הזה, כל קילוגרם שתעלי או הערה לא סימפטית יערערו אותך ולא יאפשרו לך להרגיש סקסית ולשדר את זה".

כל אחד מאיתנו יכול להדליק או לכבות את הסקסיות שבו, שתלויה גם בתעוזה, בעוצמה, ביכולת ליהנות ובחיפוש אחר ריגושים, לאו דווקא מתחום היחסים המיניים. מי לא מכיר את הרגע הזה כשאנחנו מרוצים מתספורת חדשה, מודדים ג'ינס שיושב עלינו בול (וממהרים לרכוש אותו) או מקבלים העלאה במשכורת ויוצאים לרחוב בתחושה שהעולם מונח על כף ידנו.

כשאנשים צעירים נשאלים מה הופך אחרים לסקסיים בעיניהם, הם ידברו לרוב על מידות גוף, אולי על לבוש בעל אפיונים מפתים. לעומתם, הבוגרים יותר יכניסו למשוואה אלמנטים כמו מסתורין, ביטחון עצמי, אומץ, פתיחות, הומור עצמי וקוקטיות.

בעבר גברים ידעו שהחליפה הנכונה תעשה עבורם את העבודה, אבל המסרים שקיבלו נשים היו מורכבים הרבה יותר. "סקסיות נחשבה לאורך השנים כאחד מכוחות־העל של נשים", אומרת שער־מנדל, "ועם זאת המסר היה מבלבל, כיוון שלצד ההכרה בכוח הזה נאמר לנשים 'אל תשדרו יותר מדי סקסיות, אל תהיו זולות'. ייתכן שזה ההסבר לכך שדווקא נשים בשלות יותר מרשות לעצמן להיות סקסיות – הן בוגרות מספיק כדי לדעת גם לצחוק על עצמן ולהחליט מה בא להן לחשוף ומה לא, לא רק בהקשר של חלקי גוף. והגברים היום עובדים קשה יותר מבעבר כדי להיתפס כסקסיים – גם הם מורידים שיער מיותר, עובדים על הכושר והחיטוב ומתלבשים בהקפדה כדי להיראות מושכים".

גישה חיובית

מורכבות נוספת הקשורה לסקסיות היא ההליכה על חבל דק בין מה שלגיטימי למה שממש לא – חפצון והטרדה מינית. "החיבור למיניות והביטחון בגבריות או בנשיות שלנו מאפשרים לנו ליהנות מתחושת הסקסיות ומהמבט של האחר, כל עוד הוא איננו מטריד וחודרני, כל עוד הדברים נעשים באווירה נעימה. אחד הפרדוקסים הוא שעבור רבות ורבים מאיתנו מדובר במעגל סגור – כדי להיות סקסיים עלינו להרגיש סקסיים ואז אוטומטית אנחנו משדרים את זה החוצה ונתפסים ככאלה, אלא שאנחנו זקוקים למבט של האחר כדי לחוש כך ולשדר את זה. לפעמים מבט מפתיע כזה ברגע לא צפוי יעורר מיד את התחושה הזאת, ולפעמים מרגישים ככה ובזכות זה מקבלים את המבט. זה יכול להיות ממכר, וחשוב להיות מסוגלים לחוש ככה גם בלעדיו, במידת האפשר".

למה בכלל חשוב לנו להרגיש סקסיים?

"זה לא חד־משמעי, משום שרובנו רוצים בזה ועם זאת חוששים שזה יעמוד בניגוד להיותנו מכובדים וחכמים. בנוסף, אנחנו מצד אחד רוצים שיימשכו אלינו וירצו אותנו כמו שאנחנו, ומצד שני רוצים להיתפס כהכי סקסיים ושיגידו לנו את זה. יש משהו נרקיסיסטי בצורך לבלוט, ברצון למשוך תשומת לב, אבל טבעי שנרצה להיות נוכחים, מורגשים, קיימים, גם דרך המיניות שלנו. חשוב לציין עם זאת שתשדורת סקסית לא בהכרח מבטאת פתיחות מינית ובוודאי לא אומרת שמי שמרגיש/ה סקסי/ת ונראה/ית ככה מעוניין/ת בקבלת הצעות מגונות. הסקסיות עומדת בפני עצמה ואינה מהווה מתן לגיטימציה להטרדות".

איך אפשר להעצים את תחושת הסקסיות?

"בראש ובראשונה כדאי לעבוד על החיבור לעצמי ולהבליט את הדברים הטובים במראה, באופן שירגיש נוח מבחינה רעיונית. חוץ מזה, כדאי להשקיע, לטפח, לשים לב לפרטים הקטנים, כמו שיער נקי, הבל פה רענן וכדומה. חשוב כמובן להתאים את הסקסיות לגיל הכרונולוגי, לשחק עם מסתוריות והפעלת הדמיון באופן שיעורר עניין וסקרנות – ולחייך. כוחם של נתוני הגוף הוא קצר מועד, ובסופו של דבר, גישה חיובית לחיים וחיבור לנשיות או לגבריות, הם שהופכים אותנו ליצורים מלאי חיים וחיות, ומכאן – סקסיים".

פיטורים הם טראומה אישית קשה, שמציבה אתגר לא פשוט בפני הזוגיות • אבל כשהזוגיות חזקה ובריאה, היא תעזור להתגבר על המשבר.

שיר-לי גולן, 26.11.2016.

פיטורים עלולים להפוך גם אנשים חזקים לחבולים, חרדים ומתוסכלים – וזה עלול להשפיע לרעה על התפקוד המיני והנפשי שלהם. "ייתכנו נזקים קשים עד בלתי הפיכים מבחינת האדם המפוטר על הזוגיות והמשפחה", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "מדובר באחד מאותם מצבים שבהם בשנייה אחת הכל משתנה, ולצד ההלם מצטופפים גם רגשות של פחד ובושה, והפער בין החיים כפי שהכרנו אותם לחיים החדשים מאיים מאין כמוהו. כמובן, ישנם תנאים שישפיעו על הקושי והדרמטיות של אירוע כזה, אבל בכל מקרה הוא מלחיץ. מעבר לטלטלה האישית, גם הזוגיות מזדעזעת כתוצאה מפיטורי אחד מבני הזוג, ושניהם חווים קשיים, ולכן שניהם זקוקים לתמיכה".

בין הגורמים שהופכים מצבים כאלה לקשים יותר נמצאים גילו של המפוטר, השכלתו ומקצועו, מעמדו הקודם, המצב הכלכלי והמשפחתי, סטטוס ההתפרנסות של בן/בת הזוג, ילדים צעירים מאוד בבית או משפחה מרובת ילדים, חוויית פיטורים קודמת, נסיבות הפיטורים, ההיסטוריה המשפחתית והאישיות.

"חשוב להימנע מהסתרות ומהניסיון ליצור רושם שהכל בסדר, משום שזה מעודד התרחקות ומונע אמפתיה. צריך לשתף, לדבר על הצרכים והפחדים, להבין שהתנועה בין תקווה לייאוש היא טבעית ולנסות לחשוב יחד על פתרונות"

אבל לעיתים המפוטר עשוי להפיק גם רווחים מהאירוע הטראומטי. "לא פעם מגיעים הפיטורים אחרי תקופה ארוכה שבה לאדם עצמו לא היה טוב בתפקיד שמילא, אבל לא היו לו הכוחות לעזוב ביוזמתו", מאפיינת שער־מנדל, "והפיטורים דוחפים אותו לצאת סוף־סוף החוצה ולעשות דברים אחרים, חדשים. כשזה קורה, יש פחות תחושות אשם כלפי המשפחה – הוא הרי לא עזב ביוזמתו את הפרנסה הבטוחה לטובת ההתנסויות החדשות. מעבר לזה, כשאנחנו זוכרים שיש הפתעות בחיים, גם טובות, אפשר לראות בפיטורים הזדמנות לשינוי ולגילוי כוחות חדשים ויכולות חדשות. העובדה שרובנו מפחדים מהארעיות ומנסים ללא הרף לקבע מצבים בטוחים יושבת על החרדה הקיומית הבסיסית, אבל צריך להבין שככה זה בחיים וללמוד לקבל את זה שבאמת בכל רגע משהו עלול לקרות".

מציאות מאיימת

הזוגיות משפיעה על התגובה לפיטורים ומושפעת מהם. זה תלוי, בין השאר, בתקופה שבה נמצא הזוג. כשהיחסים במצב טוב, הזוגיות תיתפס כגורם תומך, מכיל ומסייע. לעומת זאת, תקופה קונפליקטואלית עלולה להיות הרסנית ולהוליד את הפחד להיתפס פעם נוספת ככישלון, לחזק חרדות מאסונות ונטייה לחוות את המציאות כמאיימת – החשש להישאר לבד, להיזרק לרחוב. "בחברה שהפכה את העבודה לערך עליון, פיטורים נתפסים ככישלון אישי ועלולים להוביל לתחושות סירוס וחוסר אונים, שלא מיטיבות עם הזוגיות", מסבירה שער־מנדל. "הדרך לדיכאון מההבנה שנזרקת והתחושה שאתה מיותר – קצרה".

בזוגיות שמקיימת כבוד, מציעה תמיכה ומסוגלת לנהל משא ומתן יאפשרו התשתיות האלה להתגבר יחד על המשבר. לעומת זאת, זוגיות מקרטעת היא מראש נטולת כוחות התמודדות, שכן האנרגיות מושקעות במשבר הזוגי. "גם בזוגיות שאינה מאוד טובה, בשלב הראשון בן הזוג יידע בדרך כלל לגייס כוחות, להאמין ולטעת בבן הזוג המפוטר ביטחון ותקווה. אלא שעם הזמן המצב עלול להידרדר, משום שמי שלקח על עצמו לתמוך לא יחוש שהוא יכול לשתף את האחר במה שהוא עצמו עובר ולהיעזר בו, או שהמפוטר ממילא לא יצליח לספק תמיכה. אז מתחילות ההתחשבנויות, האכזבות, העקיצות וההתרחקות, שכן האמונה שיהיה בסדר נסדקת, ומה שבעיני האחד הוא מעורבות חיונית ומדרבנת ייתפס בעיני האחר כהתערבות יתר מלחיצה".

במקביל עלול לחול אצל המפוטר תהליך של דעיכה. הניסיונות הכושלים למצוא עבודה בתחילת הדרך מאיצים תהליך של שקיעה בדכדוך ובייאוש, שבהכרח משפיעים על האינטימיות, משום שהם באים בחבילה אחת עם חוסר חיות, חוסר תשוקה ותסכול שמשתלט על ההוויה.

חלק מהחיים

יש דרכים להימנע מהתהליך ההרסני הזה. "בן הזוג שפוטר צריך להבין שגם לאחר קשה ולמצוא דרך להיות יותר פרודוקטיבי בבית, לתרום את חלקו ואף להגדיל אותו, ולו זמנית. זה אומר לשמור על סדר יום, לקום בבוקר, להתקלח ולהתלבש, להקדיש זמן לחיפוש עבודה, לפגוש חברים ומכרים גם כדי להתאוורר וגם לטובת הנטוורקינג ולא להיכנע לרצון הטבעי להסתגר. כן חשוב להימנע מהסתרות ומהניסיון ליצור רושם שהכל בסדר, משום שזה מעודד התרחקות ומונע אמפתיה. צריך לשתף, לדבר על הצרכים והפחדים, להבין שהתנועה בין תקווה לייאוש היא טבעית ולנסות לחשוב יחד על פתרונות".

כדאי לעשות מאמץ לשמור על אופטימיות, להאמין, להבין מה הפחד הגדול ולעבוד עליו (למשל, בעזרת כתיבת יומן) ולראות במצב הזמני הזה הזדמנות לפתח תחביבים ולחזק תפקידים אחרים, למשל בהורות. "חשוב לנסות להישאר פרודוקטיביים ולגלות אכפתיות והבנה הדדיות לקשיים שחווה האחר", אומרת שער־מנדל. "זה כמובן מצריך גיוס כוחות נפש, אבל זה אפשרי. ההבנה והקבלה שמשברים הם חלק מהחיים חשובות, משום שאז גם אפשר לגלות את אפשרויות הצמיחה שחוויות קשות ומטלטלות כאלה מספקות".

קל לבלבל בין אהבה לבין תלות רגשית מוגזמת • כדי שזה לא יקרה, אנחנו חייבים ליצור לעצמנו נפרדות

שיר-לי גולן, 4.4.2018

האם אנחנו אוהבים באמת, או שזו רק התלות הרגשית שפיתחנו? התשובה לשאלה הזו כלל אינה מובנת מאליה והיא מטרידה זוגות רבים.

"בקשר רומנטי שמתקיימים בו מחויבות וביטחון, כשבן הזוג מופנם אצלנו כמי שאכפת לו מאיתנו ומכיר אותנו היטב ואוהב אותנו, ישנה היכולת לשאת שינויים והתפתחויות מבלי לחוות סביבם חששות וחרדות", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "כשהמצב שונה, כל נסיעת עבודה ליומיים־שלושה מחוץ לעיר עלולה לכרסם בביטחון ולהציף שאלות כמו 'מה יהיה שם?', 'האם קשה לה בלעדיי כמו שקשה לי בלעדיה?', 'האם הוא בכלל מתגעגע אליי?'. ואז, אם היא תשכח להתקשר כי היא עסוקה מאוד – הוא כבר ייכנס לסרטים, ואם הוא יתקשר אבל יהיה לקוני כי הוא עסוק, היא תיכנס לחרדות.

החרדות האלה לא עולות אצל מי שהזוגיות שלהם טובה, אלה האנשים שיידעו ליהנות גם מימים בנפרד, שינצלו אותם למפגשים עם חברים, לתחביבים וכו', לצד הגעגועים. צריך לזכור שבכל קשר אוהב יש תלות. אנחנו בוחרים להיות תלויים זה בזה מעצם היותנו בקשר. אלא שבתחילת הקשר התלות הזאת באופן טבעי חזקה ובני הזוג רוצים להיות יחד מה שיותר, ועם הזמן יש חזרה הדרגתית לחיי השגרה, והתלות הטבעית, הרצויה, צריכה לקבל פרופורציות נכונות ולהיות מותאמת".

כלוב זהב

החפיפה בין האהבה לתלות שהיא מייצרת עלולה ליצור בלבול, לכן כדאי להיות ערים לדקויות. בקשר שמבוסס על יותר תלות רגשית ופחות אהבה יהיו הרבה סבל, נפילות ופסגות בעוצמות גבוהות, דרמות – שיגבירו את התלות. "בקשר תלותי יהיה יותר סבל מסיפוק", קובעת שער־מנדל. "זה קצת כמו להיות שתי ציפורים בכלוב של זהב. הכלוב נוצץ, הוא מעניק לנו ביטחון ואנחנו מתואמים ומסתדרים יחד לכאורה, אלא שאנחנו נתונים בכלוב ואין לנו החופש להיות עצמנו ולהתפתח. משהו בכלוב הזהב מקפיא את המצב ולא מאפשר צמיחה. הזוגיות מעל הכל, אנחנו מכוונים זה לזה וצריכים להשתנות או לא להשתנות יחד, בתיאום, כדי לנסות להבטיח שההרמוניה תישמר, שהאיזון לא יופר. כל רצון אחר, כל צורך שהשתנה – נתפסים כבגידה בישות הזוגית, כיציאה מהכלוב שבהכרח מעוררת חרדה. הרי אי־אפשר להיות מתואמים בכל דבר כל הזמן, וזה יוצר מצב שבו אחד מהשניים תמיד מוותר כדי לשמור על הביחד, כדי שהביחד יהיה בסדר. זאת כבר תלות רגשית, שלא נותנת מקום ללבטים, לקונפליקטים פנימיים בלתי נמנעים. החשש לדסקס את הקונפליקטים האלה גורם לקיפאון, הוא מחניק את הצרכים השונים של בני הזוג וקשה להחזיק כך לאורך זמן".

התחשבות הדדית היא עניין חשוב ואפילו חיוני לקשר, וכמוה גם הנכונות לוותר, אבל אלו צריכות להתבסס על היכרות עם העצמי ועם הצרכים האישיים כדי לחבור לאחר ליצירת הישות השלישית – הקשר הזוגי. עוד לפני התלות הרגשית בבני הזוג שלנו, עלינו לקיים איזושהי תלות פנימית בעצמנו כדי לא לשכוח אותנו בתוך הביחד.

זוגיות המבוססת על תלות רגשית מאפיינת אנשים הסובלים מחוסר ביטחון, החווים על בסיס קבוע תחושת בדידות וריק פנימי שהם מנסים למלא ללא הרף בסיועו של קשר חזק. כך הם מנסים לחמוק מתחושות הסבל וחרדת הנטישה. "זה קשור כמובן לדפוסי ההתקשרות שלנו עם המטפלים העיקריים בנו בינקות, בביסוס יחסים של אמון ואמונה, ביטחון וקרבה עם הדמויות המטפלות שהפנמנו כתינוקות, וכשזה לא המצב – זאת לא באמת אהבה, ואז נדרשות אינסוף הוכחות וזה מעייף. בהיעדר התמזגות יהיה יותר כאב וסבל. לעומת זאת, כשהאהבה בוגרת ובוטחת, התקופות הקשות והמשברים שבהכרח מתרחשים מעת לעת יחלפו.

נורה אדומה

תלות רגשית מוגזמת איננה הרצון להיות יחד, אלא חוסר היכולת לאפשר לאחר להיות הוא עצמו. וזאת בשונה מאהבה, שבה לצד הוויתורים מרוויחים תחושות ביטחון, הנאה, גדילה והתפתחות. עניין של מינונים. אז איך יודעים אם הקשר הוא תלותי או באמת אוהב? התשובה דווקא פשוטה למדי. "ראשית, עצם השאלה צריכה להדליק נורה אדומה, שכן אף אחד לא שואל את השאלה הזאת כשהכל בסדר", אומרת שער־מנדל. "וכשהיא כבר צצה, כדאי לבדוק עם עצמנו אם אנחנו תמיד תלויים באחרים, עד כמה אנחנו זקוקים לאישורים חיצוניים, אם יש בזוגיות מקום לצרכים שלנו, מה אנחנו חווים – אם אנחנו אוהבים את האחר או זקוקים לו, אם כל קונפליקט מתקבל כאיום קשה על האחר, עד כמה שכחנו מי אנחנו כדי להבטיח שקט תעשייתי ביחסים, כמה אנחנו עסוקים בחשש מפני פרידה וכמה במה שהצד השני מספק לנו ביחסים האלה".

ואם מתברר שהתלות הרגשית משתלטת?

"אם זיהינו בעצמנו נטייה לתלות מופרזת, עצם המודעות לנושא עשויה לשפר את המצב וכדאי לתרגל, ממש להתאמן בקבלת החלטות עצמאיות, ליזום פעילויות בנפרד, להתנסות בתחביבים שונים ולהפסיק לבדוק כל העת אם הצד השני אוהב אותנו ורוצה רק אותנו ומה הוא עשה בכל רגע נתון. חשוב לפתח קשב לצרכים שלנו כדי לא להיות עבדים למצב הרוח של האחר ולצרכיו, ולקדם מצב שבו התלות הגיונית, הדדית, כזאת שבה יש גם לגיטימציה לסרב בלי שהדבר יגרום למשבר, ולמרות שזה מבאס. למעשה, כשם שהיה שיתוף פעולה שהוביל להקפאה, כך נדרש שיתוף פעולה כדי להביא לריפוי, להפשרה ולצמיחה".

בגל הראשון עוד היו לנו אנרגיות, כסף ורצון לעמוד במרפסות ולהריע. הגל השני תופס את ההורים מותשים ומרוששים. שלוש יועצות מציעות פתרונות להתמודדות

סיגל בר-קובץ, 24.07.2020

בימים אלה, כשההגבלות הולכות וגדלות והמילה "סגר" נזרקת מכל כיוון, כל משפחה מחפשת פתרונות משלה להצלת יולי-אוגוסט.

"בגל הראשון החרדה היתה מאוד גבוהה אבל המורל היה יותר גבוה, כי היתה תחושה של אחדות לאומית שנתנה לנו כוח", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת.
גל שני

(צילום: shutterstock)

"כולנו השמענו סיסמאות של 'נעבור את זה ביחד' והיה לנו רצון לעמוד במרפסת ולהריע. בגל השני זה הפוך: החרדות פחתו כי הסתגלנו ולמדנו, אבל המורל הרבה יותר נמוך. יש פחות אנרגיה ל'ביחד' ולעידוד הלאומי ואין אמונה במנהיגים.

אנשים מבינים שזאת ריצת מרתון ולא ריצת 100 מטר והתובנה המבהילה מחלחלת בכל הנימים. בגל הראשון אמרנו, 'יאללה, נתגבר, נעשה מהלימון לימונדה', אבל כל זה התחלף בתחושה של עייפות וייאוש הולך וגדל".

"החופש הגדול מוצא את האנשים סגורים בחלק ניכר מהזמן, עם יותר ילדים בבית, פחות אפשרויות בילוי, פחות כסף ויותר תשישות, לכן ההתמודדות הרבה יותר קשה.

הכי חשוב: לא לשכוח את הזוגיות.

היא הבסיס להצלחה של הקיץ הזה. אם תהיו רק הורים ותשכחו שאתם קודם כל בני זוג, מהר מאוד תתחילו לריב על כל דבר. להיות הורים טובים זה לא מספיק, כדי להטעין אחד את השני ולהתמלא באנרגיות חייבים לגנוב קצת זמן זוגי, ואז אפשר לחזור לטפל בבית ובילדים.

ביחד.

כיוון שהחיים עכשיו מטורפים, אין כסף והילדים בבית, ההמלצה שלי: קחו לכם זמן לזוגיות (אפילו רבע שעה פעמיים בשבוע). צאו מהבית לסיבוב (אפשר עם הכלב) ושמרו על העקביות. כך תהיה המשכיות לשיחות שלכם ותרגישו שיש למה לחכות. זה הזמן שבו תוכלו לפרוק ולשתף. אם אין את זה – מתרחקים.

עזרה מחברים. הורים עם ילדים קטנים, נסו להיעזר בקבוצת חברים לחלוקת הנטל.

משהו טוב מחכה. דמיינו בקול רם משהו חיובי וכיפי שתעשו ביחד כמשפחה בעוד כמה חודשים.

שחררו. תשקיעו בילדים שעה, שעתיים ביום, וביתר הזמן תזרמו. תנו להם להיות מול הטלוויזיה והמחשב ואל תדרשו מעצמכם יותר מזה, כי לא תחזיקו מעמד".

(צילומים: דנה קופל, שרון צור)

המורל הגבוה של המרפסות (משמאל) התחלף במחאה וייאוש

תכנון שבועי גמיש
בקבוצת הווטסאפ שפתחה ד"ר דורית דויטש בימי הגל הראשון, היא מחלקת עצות "הישרדות" שבועיות למשפחות."החופש הגדול בצל הקורונה מאופיין בעיקר בחוסר ודאות", אומרת דויטש, שמעבירה הרצאות וסדנאות בנושא עיצוב התנהגות. "אנשים לא יודעים מה יהיה מחר, הגזרות וההחלטות משתנות חדשות לבקרים וקשה לתכנן את מהלך הימים הקרובים. לכן מה שנדרש מאיתנו זה בעיקר גמישות וניהול זמן ממקום אחר: בעבר היינו מתכננים את החופש ברמה חודשית או דו־חודשית. כעת אי־אפשר לתכנן לחודש הבא ואפילו לא לשבוע הבא. לא ברור אם יהיו קייטנות, אם נעבוד מהמשרד או מהבית, אם החוף ייפתח או ייסגר ומה יהיה".

אז מה עושים?
"הכינו תוכנית שבועית בלבד שכוללת אפשרויות לשינוי. בכל יום קובעים מטלות חובה, מטלות רשות וזמן פינוק אישי: ריצה, ספר, משחק, גלידה, כל אחד מה שמתאים לו.
קבעו תקציב מראש ותכננו אותו לפי הייעוד: הזמנת פיצה, הליכה לבריכה, מה שמתאפשר.
נהלו מעקב יומי של מה נעשה במהלך אותו היום ובכל סופשבוע ערכו שיחה על מה היה טוב ונכון השבוע ומה צריך שינוי.
ההמלצות והתובנות זהות לכולם, אבל חשוב להכין לכל אחד את התוכנית המיוחדת לו בהלימה לגיל ולצרכים".

מימין: אורנה ארפי, אריאל שער-מנדל, דורית דויטש

הסתגלות למצב קיצוני

"המגפה הבלתי נגמרת מעלה באופן טבעי את מפלס הסטרס והחרדה", אומרת אורנה ארפי, עובדת סוציאלית ומטפלת זוגית ומשפחתית. "יש תחושה שמדובר בתקופה בלתי נגמרת שרק מסתבכת ומשתנה באופן דינאמי. כולנו מושפעים ממנה בדרך זו או אחרת ונדרשת הסתגלות למצב קיצוני ולחוסר ודאות מתמשך.
"כל אחד מגיב אחרת ללחץ, אנשים שונים נלחצים מדברים שונים, אבל יש כמה דברים שאפשר לעשות, שיכולים להקל:

נסו להמשיך לנהל את השגרה המוכרת: להתעורר בשעה הרגילה, להתלבש באופן נוח וייצוגי ובשום אופן לא להישאר בפיג'מה או סמרטוט. לעשות מקלחת ממריצה, אפשר תוך כדי מוזיקה קצבית, להשתמש במוצרי היגיינה ריחניים.

תוסיפו משחקי הנאה עם הילדים, בלי חוברות, בלי לימודים בכפייה. אם הם מתעניינים ושואלים, פיתחו יחד איתם ספר ואינטרנט וצאו לחקור את העולם.

עשו ספורט ביחד (בזוג או עם הילדים) באמצעות אפליקציות מגוונות. אפשר לצייר קלאס עם גיר על המדרכה, לשחק במחבואים, לרכוב על אופניים. כל יום משהו אחר.

תאכלו נכון ולא מתוך סטרס. הנטייה לאכילה רגשית בתקופות לחץ מסיחה את הדעת מהטרדות, אבל עלולה להחמיר את תחושת הדכדוך. הפחיתו בצריכת אוכל מעובד ומשומר ואיכלו יותר מהטבע. הקיץ הוא זמן מצוין לאבטיח עם בולגרית, גלידות הום מייד, מיצים סחוטים ושייקים בריאים וצבעוניים שיעלו את המורל והקרירות בגוף.

מה קורה כשאנחנו עדיין אוהבים, אבל המשיכה כבר לא קיימת? • הצתת הלהבה מחדש היא משימה קשה, ולפעמים בלתי אפשרית

שיר-לי גולן, 2.9.2017

גם כשהאהבה לא מתה, גם כשאתם החברים הכי טובים, לפעמים אי־אפשר לשחזר את הרומנטיקה ביחסים, להחזיר אליהם את התשוקה. מי שהיה שם, במיטה הזוגית המוכרת, לצד בן או בת זוג אהובים, בלי טיפת חשק לגעת, יודע כמה כואב זה יכול להיות.

"כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו במצב כזה, של הימנעות מיחסי מין עם הפרטנר, מסיבות שונות", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "זה יכול לקרות בגלל כעסים, שגרה קשה, התמקדות בילדים, בעיות בתפקוד המיני, ליבידו נמוך. נורמלי גם שיש גלים, שיש תקופות של יותר אהבה ותשוקה ותקופות של פחות מהן, ביחסים מתמשכים. אלא שלעיתים מגיעים למצב שמכונה בצרפתית amour־Des, מצב שבו האהבה הרומנטית, המשיכה כלפי הפרטנר, נעלמו, אף שיש בנו עדיין רגשות חיוביים כלפיו.

זו חוויה קשה שמטילה צל כבד על אפשרות המשך קיומו של הקשר ומציפה מחשבות מאיימות – מה קרה לי? מה קרה לו? האם להיפרד או לשכב איתו למרות שכבר אינני נמשכת אליו? למה זה קרה? לצד המחשבות האלה, יש במקרים רבים חשש להיפרד מאדם אהוב 'רק' כי לא נמשכים אליו, אלא שקשר זוגי מתבסס על שלושה סוגים של אינטימיות – גופנית, רגשית וחברית, של שותפות בדרך. כשאחד הבסיסים נעלם, המערכת כולה בהכרח מתערערת".

הרוצח השקט

הפתרונות האינטואיטיביים למצבים הללו מגוונים – יש מי שיפנו לבגידות כדי לא לפרק מערכת יחסים טובה, בד בבד עם הרצון לא לוותר על האלמנט המיני בחייהם, אחרים ישנו את החוזה הזוגי וינסו להפוך את היחסים לפתוחים. אחרים יעשו כמיטב יכולתם לחנוק את התשוקה המינית ויהפכו למעשה לא־מיניים במסגרת הזוגית שבה הם חיים כדי לשמר אותה, ויהיו מי שימשיכו לעשות סקס עם הפרטנר שאיתם, ללא רצון ומשיכה. כך או כך, המחיר גבוה והקושי עלול להפוך להיות כבד מנשוא.

"זה לא חייב לקרות בעקבות משבר גדול כמו בגידה", אומרת שער־מנדל. "זה יכול להיות תהליך מזדחל שרוצח את האהבה הרומנטית בשקט, בלי דרמה. זה יכול לקרות בזוגיות שמקורה בחיבור שמלכתחילה לא באמת התאים, או כשהחיים האמיתיים מתחילים והרומנטיקה נדחקת בהכרח הצידה, וכמובן, בעקבות שינויים בלתי נמנעים שכולנו עוברים. אלא שכשהרומנטיקה נגמרת אנשים נוטים להיעשות יותר קשים זה עם זה, הם כועסים על עצמם על כך שהם נשארים וכועסים על הפרטנר שגורם להם להישאר, גם כשהוא בעצם לא מודע למתרחש, וזה יכול להיעשות פוגעני.

כשהמבט הארוטי על האחר המשמעותי אובד, לא כשהוא רק פחות נגיש לנו באופן זמני, אלא כשהוא ממש אבוד, הכאב גדול. משום שאנחנו רגילים לחשוב שהכל תלוי בנו, שאפשר תמיד לתקן, ופתאום יש מצב שבו אנחנו עדיין חשים חום וחיבה כלפיו, אבל מבינים שזה לא מספיק. קשה מאוד להודות שזה נגמר. האהבה היא מקור לסבל ולעונג, ומצב כזה עלול להוביל גם לניתוק מוחלט של האהבה. לכן ההכחשה יכולה להימשך שנים, אבל משהו בנו מת".

טיפול שורש

השאלה הגדולה היא האם אפילו מה שמת הוא עדיין, איכשהו, בר־החייאה. "חשוב לזכור שבכל קשר זוגי יש עליות וירידות, ולפעמים יש תקופות של משבר שניתן לצאת ממנו, ולא מדובר במצב הזה של תשוקה שמתה", מאבחנת שער־מנדל. "במשברים מהסוג הזה ניתן לטפל, לרוב באמצעות דיאלוג פתוח, כזה שמאפשר לבני הזוג למצוא דרכים לחזור זה לזה, למצוא מחדש את התשוקה. כשכן מדובר במצב הזה, מצב ה־amour־Des, צריך ליצור שינוי של ממש בחוזה הזוגי, משהו ברמה של טיפול שורש, לא תיקון קוסמטי, כדי להחזיר את האנרגיה הזאת ליחסים.

בדרך כלל, חיזוק אלמנטים של רוך והערכה הדדית יאפשר לבני הזוג לחיות קצת יותר טוב יחד, במקום לחיות בסבל קבוע ומתמשך. הם ממילא מעריכים זה את זה, מתפקדים היטב כשותפים וחברים. אפשר לעשות את זה באמצעות חיזוק הנאמנות, שימת דגש על חוויות זוגיות מהנות, לאו דווקא חוויות מיניות כמובן. לעיתים מה שעוזר הוא לפתוח את זה עם בן הזוג, בלי שיפוטיות ובלי נימה קורבנית, מתוך הבנה שבכל זוגיות ישנם שני אנשים שיכולים ורוצים וצריכים להמשיך להתפתח ולגדול, שיש תנועה".

אך עם כל הצער והכאב, צריך להודות שהמצב סופני למדי. "יש הבדל בין המעבר הטבעי מתשוקה בוערת בתחילת מערכת היחסים לקשר חברי בוגר, הכולל משיכה ואהבה רומנטית ומכיל גם את הנפרדות המחויבת בין בני הזוג בהמשכה, לבין המצב הזה. פה לא מדובר על תשוקה שנחלשה, על שיעמום אופייני למערכת יחסים זוגית ממושכת, אלא על מצב שבו החיבור המיני התנתק – מצב שבו אני מסתכלת על מי שהיה הפרטנר המיני המועדף עליי והוא לא עושה לי כלום, להסתכל עליו זה כמו להסתכל על הרבה אנשים אחרים ברחוב, אנשים שלא מושכים אותי, שאני אדישה כלפיהם".

מה בכל זאת אפשר לעשות?

"טיפול אישי עשוי לסייע במקרים הללו, כדי להבין את עומק המשבר ובמידת הצורך, והרצון, להוביל לחיזוק החלקים האחרים בקשר. עם זאת, צריך לקחת בחשבון שכשהיחסים הזוגיים נעשים א־מיניים, יהיה קשה להמשיך לחיות יחד, שכן לחיבה ההדדית יתלוו בהכרח תחושות של ויתור והחמצה. לכל בחירה יש מחיר, מה שכמובן מעצים את הקושי. כמובן, כשיש ילדים משותפים רצוי להתעקש יותר על ניסיונות ההחלמה, אבל בלעדיהם – פרידה היא לרוב המוצא הכי הגיוני, כי את המבט הארוטי לרוב לא ניתן לשחזר, את התשוקה לא תמיד אפשר לתקן".

האם אתם שותפים או אויבים? • התשובה לשאלה הדרמטית הזו תיקבע על ידי ההתמודדות הזוגית שלכם עם טרדות היומיום

שיר-לי גולן, פורסם ב24.03.2016

הסעת לחוגים, החזרי משכנתה, ויכוחים עם החמות, עייפות אינסופית ודאגה לילדה שיצאה לטיול עם התנועה או לתינוק עם חום גבוה – טרדות היומיום המתישות האלה, ורבות אחרות, מזמנות עומס גדול של לחצים וחרדות. העומס הזה, ובעיקר אופי ההתמודדות איתו, הם שייתנו את הטון ויהפכו בני זוג לשותפים או לאויבים.

"אנחנו יוצאים לדרך הזוגית שטופים באהבה, בתשוקה ובתחושת שותפות גדולה, ותמיד מופתעים ממה שהחיים בזוג דורשים מאיתנו", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "מיליוני המשימות שנולדות כשנולד ילד, כובד האחריות המונחת על הכתפיים ושלל הדאגות הנלוות יוצרים סטרס ממשי ומכניסים תכנים אחרים לחיים הזוגיים. רובנו לא נותנים את הדעת על אותן בעיות יומיום קטנות, הן נראות לנו בצדק שוליות, אבל כיוון שהן נוטות להתרבות הן נעשות משמעותיות ומשפיעות השפעה מכרעת על אופי הקשר. אלפי מצבים שגרתיים לחלוטין הם שיגרמו לנו לחוש שאנחנו בזוגיות מספקת או בכזאת שאנחנו חשים בתוכה בודדים".

הריקוד הזוגי

השינוי ההכרחי בחלוקת האנרגיות עלול להיות קטלני ולגרום לבני זוג לשכוח זה את זה, להתרחק. במקרים כאלה הם יחושו כיריבים בשדה קרב, נטולי אנרגיות, מתוסכלים, עסוקים במריבות או בהימנעות. במקרים אחרים, שבהם המטלות משתלבות ברומנטיקה ולא מעלימות אותה לחלוטין, תתבגר האהבה ותשמר רגשות חיוביים של קרבה ושותפות.

"היכולת לפתח דיאלוג חיובי או מכאיב תלויה בסגנונות התקשורת האישיים של כל אחד מבני הזוג", מסבירה שער־מנדל, "בסוגי ההתקשרות שחוו כילדים, בריקוד הזוגי שלהם, ביכולת הוויסות הרגשי של כל אחד מהם וביכולתם לקבל שינויים ומעברים ולהתייחס אליהם, או לא, כאל תקופות חולפות. בדיאלוג מיטיב ישנה יכולת לראות את האחר ואת צרכיו מבלי למחוק את האני, וכדי שזה יקרה נדרש ויסות רגשי שאינו דבר אוטומטי. גם מודעות למוקשים האישיים ולקיחת אחריות עליהם עשויה להרגיע את הצד השני. התכווננות לאחר, שמקנה ביטחון ביחסים, וידיעה שבן הזוג ידידותי כלפינו ואפשר לצפות את תגובותיו על סמך חוויות שעברנו יחד, שאנחנו מסוגלים לתקשר גם אם אנחנו נמצאים במריבה גדולה – הן הבסיס".

מקורות הסטרס בזוגיות רבים, ועימם ניתן למנות את הבית, על תחזוקתו והמטלות הכרוכות בה, ההורות, קשיים כלכליים ודאגות פרנסה, חברים וסוגי בילויים, המערכת הבין־דורית, ההתפתחות האישית של כל אחד מבני הזוג והדינמיקה הזוגית עצמה. בניגוד למה שאולי התרגלנו לחשוב, ביטוי אותנטי של הצרכים לא בהכרח פותר את הבעיות. לפעמים הוא אפילו מעצים אותן, כיוון שהוא עלול להלחיץ את הצד השני עוד יותר, לגרום לו לחוש שכופים עליו מעשים או אמירות שאינם מתאימים לו, תוך ביטול זכות הבחירה שלו להבעה.

כך, למשל, עבודות הבית מזיקות ליחסים הזוגיים: אמירה כעוסה ושגורה כמו "שוב השארת כלים בכיור!" מבטאת תחושה עמוקה יותר של היעדר שותפות ותסכול. "חוסר תפקוד מתורגם לקשיים בקשר ומשקף את התפיסות הערכיות של כל אחד מבני הזוג", מסבירה שער־מנדל. "הזבל שלא מורידים הוא הזבל הזוגי, וכשלא זורקים אותו בזמן הוא מסריח. אז מגיעות האמירות המוכרות, התובעניות, כמו 'למה לא עשית?' או 'תעשי את זה!', ופתיחת פנקס החשבונות הופכת לכלי במאבק הכוחות הזוגי, תוך כניסה לאזור אחר של יחסים, משהו שדומה יותר להורים ומתבגרים ופחות לשותפות בין בני זוג. גם חלוקת תפקידים שרירותית, קפואה ונוקשה, שמתעלמת מצורכי האחר, מיכולותיו ומהדברים שהוא עושה ממילא, תעורר תסכול. ולהפך — אם בהסכם בינינו אתה זה שמבשל, אבל באחד הערבים חזרת מאוד עייף ואני מציעה להחליף אותך ולבשל במקומך, המשך הערב יהיה כנראה נינוח ונעים הרבה יותר, כי באנו זה לקראת זה".

בהזדמנות הזאת כדאי להזכיר שאם נתתם לבן הזוג (או ביקשתם ממנו והוא נענה) לעשות משהו, יש לאפשר לו לעשות את זה בסגנונו, גם אם דרך קיפול הכביסה שלו איומה בעיניכם או שהוא משאיר פירורים על השיש כשהוא מכין סנדוויצ'ים לילדים במקומכם. למעשה, אפשר ומומלץ אפילו לצחוק על זה יחד.

שיחת אוורור

ענייני הכסף תופסים מקום של כבוד על במת הדרמה הזוגית היומיומית. הוא קונה עוד זוג נעליים מיותר בעיניה, היא קונה שמלה הרבה יותר מדי יקרה בעיניו, או שהם רבים על הלחם היקר מדי והירקות שנזרקים באופן קבוע, ולפעמים על כן או לא נסיעת חלומות (של מי מהם, זאת אחת השאלות) לחו"ל. "גם במקרים האלה הוויכוח הוא לכאורה על כסף, אבל לרוב הוא מבטא כעסים עמוקים יותר", אומרת שער־מנדל.

אז מה עושים?

"כשמבינים את הבסיס, דברים יכולים להשתנות. במקום להתווכח, להתלונן ולהוכיח, צריך לעבור להקשבה – ואז, לרוב, אפשר למצוא פתרונות יצירתיים. כדאי גם להחליט מראש על מפגש זוגי מפעם לפעם לצורך אוורור, במקום להתלונן כל היום, התנהגות שעושה בעיקר חשק לברוח".

בשיחות האוורור האלה חשוב להתמקד במצב הרגשי, בתחושות שעולות באותם מצבים של שגרה קונפליקטואלית, ולדבר על המוקשים האישיים, מה שעשוי לסייע בהבנה שלא הוא או היא אשמים בכל. רצוי מאוד להימנע מאמירות שנפתחות במילים "את/ה תמיד" ונוטות לדרדר את הדיאלוג.

"ההתחשבות באחר וההימנעות מנוקשות יצבעו את המציאות בצבעים אחרים, אפלים פחות", מסכמת שער־מנדל. "אם אני יודעת שהוא בלגניסט, אני יכולה לאפשר לו להיות כזה בחלל מסוים ומוסכם בבית, למשל. מעבר לזה, חשוב להסתכל תמיד גם על הדברים הטובים שיש בקשר, לזכור אותם ובשמם להעביר מסרים נעימים ומחמיאים, לגעת זה בזה. היחס בין החוויות החיוביות בזוגיות (הבעת אמפתיה, מגע יד, חיוך) לבין החוויות השליליות (ביקורת, זלזול) צריך להיות חמש לאחת כדי לאפשר לנו לחיות יחד, בהנאה, עם הקשיים והמהמורות. באווירה כזאת, שהיא בריאה וידידותית, הכל ניתן לתיקון ולשיפור, גם בלי טיפול זוגי".

החדשות הרעות: בכל קשר זוגי עתידה לצוץ גם תחושת השיעמום • החדשות הטובות: אם הקשר טוב מספיק, היא תחלוף

שיר-לי גולן, פורסם ב16.03.2017

המילה שיעמום הפכה לאויב הגדול של האנושות בכלל, ושל הזוגיות בפרט. "שיעמום מתחבר לחזרתיות, מונוטוניות, משהו שקורה כל הזמן לאורך זמן, בוודאי בעידן הנוכחי, לכן רובנו כמהים כל הזמן לדבר הבא וקופצים מדבר לדבר בקצב מסחרר", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "אנשים שמחזיקים מעמד לאורך זמן באותו מקום עבודה, או לחלופין באותה זוגיות, נתפסים בשנים האחרונות כחסרי שאיפות, כמי שקצת נרדמו בשמירה, וזה לא מפתיע כשהדגש מושם על תשוקה ושוויוניות ופחות על אכפתיות, רכות, היכרות וביטחון. אלה נתפסים כפחות סקסיים, ממש כמו הרגל טוב. אלא ששכחנו בדרך שהרגל זה לא בהכרח דבר רע, שיש גם הרגלים טובים".

הבשורה הרעה היא שבכל קשר זוגי עתידה לצוץ גם תחושת השיעמום. הבשורה הטובה היא שאם הקשר טוב מספיק, היא תחלוף. "קשר זוגי הוא עניין דינמי", אומרת שער־מנדל. "בשלב הראשון באופן טבעי הכל מעניין. יש הרבה תשוקה, יש תוכניות ורעיונות לבניית עתיד משותף, כל מה שהאחר עושה נתפס כמסקרן. בשלב השני צצות שלל משימות שמכניסות עניין, או שמתחילים להתעורר מאבקי כוחות בגלל דברים מעצבנים שעולים אל פני השטח, וגם אלה הופכים את הזירה ללא משעממת".

אז מתי מופיע השיעמום?

"אלה שלא נתקעים בשלב זה יגיעו לשלב השלישי של הקשר, שבו לרוב תהיה פנייה לאחד משני מסלולים: הרגעה שמלווה בהתרחקות, ריקנות, ניכור ובדידות, שיושבים בדרך כלל על כעסים לא פתורים; וההרגעה שנלווית להם היא תוצר של ייאוש שמוליד שיעמום. שיעמום מהסוג הזה עלול להפוך לחוויה המרכזית בזוגיות ולצבוע אותה בצבעים אפרוריים. לעומת זאת, ישנם המקרים שבהם ההרגעה מגיעה ממקום של קבלת האחר על יתרונותיו וחסרונותיו בחיבה, היטמעות זה בזה ותחושה פנימית שה'אנחנו' הזה שנוצר אינו משעמם, כיוון שהוא חלק מהישות הזאת, המשותפת. במקרים האלה השיעמום יכול לצוץ בין המוני רגעים ורגשות חיוביים בקשר, והוא יתקבל בהבנה ומתוך ידיעה שזה בסדר, שהוא יחלוף".

הסובלים

ממש כמו שאי־אפשר לחגוג יום הולדת מדי יום או להגיע לתגליות מסעירות על בסיס שבועי, כך לא כדאי ואי־אפשר לצפות מהזוגיות להיות תמיד מרגשת, מסעירה, משכרת חושים. השיעמום הוא בהכרח חלק מהחיים, אבל כשהוא צץ כדאי לדבר עליו, לסמן את גבולותיו ולפעול כדי לייצר איזשהו חידוש ולהכניס אדרנלין למערכת.

"הבעיה עם שיעמום היא לא עצם קיומו, אלא העובדה שהוא עלול לרוקן את הקשר", מסבירה שער־מנדל. "כשמפסיקים לצחוק יחד, ליהנות יחד מסקס ומחוויות אחרות, החיים באמת עלולים להצטמצם באופן מדכדך לעבודה ושינה. אלא שלפעמים השיעמום הוא רגש משני לקונפליקטים שלא הותרו, לבעיות שפחדנו להתמודד איתן ולדבר עליהן בפתיחות, וכדי להמשיך להימנע מזה אנחנו בעצם משטיחים את הרגשות ומתוך זה מגיעים לתחושת השיעמום. במקרים אחרים מתגלה פער בין בני הזוג בצורך בריגושים ובשעה שאחד מהם מסופק לחלוטין מהשגרה המונוטונית, האחר מרגיש שהוא עוד שנייה משתגע. חשוב להיות ערים להבדלים האלה ולהתאים לזה את הדינמיקה".

ולמרבה הצער, יש גם זוגות שחווים שיעמום פשוט משום שהאהבה ביניהם מתה. "לאלה לא יעזרו טיולים, צימרים או המלצות לתנוחות חדשות במיטה – להפך, ניסיונות כאלה רק ישקפו להם את המציאות העגומה, את העובדה שהזוגיות שלהם גוועה.

"אצל חלק מהמשתעממים מדובר בכלל בחוויה קיומית אישית – הם חיים בתחושת ריקנות מתמדת שלשווא ינסו למלא באמצעים חיצוניים, ויש מי שמשתעממים מהר מאחרים ועלולים להיות סוחטי אנרגיה כבני זוג. גם פערים בשפה הרגשית יובילו לשיעמום. כשאת מעוניינת בדיאלוג רגשי שהוא חווה כחפירה, מהר מאוד ייעשה הדיאלוג ביניכם שטחי והביחד ייחווה כמשעמם".

השורדים

כשזה קורה אחרי 40 שנה יחד, זה נתפס כלגיטימי; כשזה קורה אחרי שנה־שנתיים – זה בהחלט צריך להדליק נורה אדומה. באופן מפתיע, דווקא הזוגות הוותיקים חווים לרוב פחות שיעמום. תחשבו רגע על הזוגות הקשישים הללו, שצועדים בנחת יד ביד בשדרה, על אלה שמגניבים ליטוף אוהב באירועים משפחתיים.

"נראה שמי שמצליחים לשרוד יחד את תקופות השיעמום הטבעיות לאורך השנים נהנים מאלמנטים חדשים שנכנסים לקשר ביניהם עם הזמן, במקום התשוקה והריגוש, דברים כמו רכות, הומור פרטי, סלחנות, אכפתיות גדולה, כבוד הדדי וחברות", אומרת שער־מנדל. "הם שותפים לחיים, הם בנו יחד משהו עמוק וממושך, לא נבהלו מהשיעמום וחווים עניין הדדי מתמשך, גם בזכות חוויות משותפות שצברו ודאגו להכניס לקשר כל השנים. הדברים האלה שומרים על החיות הזוגית, ובתוך כל זה הם גם מבינים שזה ממש בסדר להשתעמם יחד לפעמים, אחד עם השני או אחד ליד השני".

אז איך להגיע לאהבה בת 20 (ויותר) מבלי שהשיעמום יצבע את החיים הזוגיים באפור?

• להקפיד על התפתחות אישית, שתאפשר להכניס הביתה תכנים חדשים ומעניינים. רצוי ששני בני הזוג יקפידו על כך, שכן התפתחות של צד אחד בלבד היא מתכון די בטוח לשיעמום זוגי.

• ליצור חוויות משותפות טובות, שיהפכו לזיכרונות נעימים משותפים, שירחיקו את השיעמום ויפרו את הקשר.

• לא להזניח את חיי המין.

• להכניס צחוק והומור לקשר, כולל הפתעות קטנות.

• להיות אותנטיים, להתחבר ל"עצמי", לעשות דברים גם אם הם מעניינים רק צד אחד ולא להסתפק בלרצות את הצד השני.

• לדבר על השיעמום כשהוא צץ. שיחה כזאת תהפוך בפני עצמה לחוויה משמעותית מקרבת, שעשויה להוביל להנאה.

• לשמור על אופטימיות. אנשים אופטימיים יכולים להתמלא מדברים קטנים, כמו הודעת טקסט נעימה או פרח שצמח בעציץ, וכך הם משתעממים פחות. הקניית משמעות לדברים הקטנים במקום ריצה אחרי ריגושים תבטיח עניין.