אבל נראה שבכל זאת חל שינוי ביחס של החברה לעצם האקט שהוא צילום עצמי של תמונות עירום. אם בעבר זה היה, כמעט בקונצנזוס, מעשה סליזי וחסר אחריות – לאחרונה הוא מתחיל להיתפס כמעשה שיש בו העצמה אישית ונשית. שליחת תמונות העירום עוברת – במקומות מסוימים – בעלות: מחזקת הגברים (בהנחה שמדובר במערכת יחסים הטרוסקסואלית) אליהם נשלחה התמונה, לחזקת הנשים – אלה שדייקו את התמונה והשתדלו להפוך אותה לייצוג המיטבי של הגוף ששייך להן ולהן בלבד.
זה כמובן גם עניין דורי, אם בעבר היינו מתרגשים מפפראצי של כוכבות בביקיני, שסופקו לנו במנות קטנות, היום אנחנו רואים את אותו ביקיני באינספור תמונות באינסטגרם (תמונות שהכוכבות עצמן בחרו להעלות ולא כאלה ששותפו עם העולם בעל כורחן של המצולמות). הזמינות הגוברת של תמונות חושפניות הפכה את עצם קיומה של תמונת עירום, לא משנה מי צילם אותה ומי יחזה בה, ללגיטימית יותר ולנדירה פחות, שערורייתית פחות. בנוסף, ברור להרבה יותר אנשים שגופה של אישה שייך רק לה, גם אם היא מצלמת את עצמה בעירום ושולחת למושא תשוקתה.
אבל עבור זוגות רבים ופרטנרים מזדמנים שאינם חיים באותו הבית, הקורונה הייתה נקודת המפנה ביחס לשליחת תמונות עירום. מי שהיה כלוא בביתו פתאום תהה בכל הרצינות: איך ניתן לשמר את התשוקה אם לא ניתן להיפגש? זוגות צעירים רבים מצאו פתרון לבעיה הזו: הם החלו לנהל מערכות יחסים בשלט רחוק, החליפו את המפגשים הפיזיים בכאלה וירטואליים והקפידו לשלוח תמונות סקסיות שידליקו כל פעם מחדש את המשיכה המינית הנמצאת בסכנת דעיכה.
בין סקסטינג ליצירת אמנות
בסתיו האחרון, נערך סקר נרחב בקרב 7,000 תלמידי בית ספר בבריטניה על ידי הארגון למען בריאות מינית של הנוער. אותו סקר שאף לבדוק כמה נפוצה התופעה בעת הזו, והתברר שהיא נפוצה מאוד: אחד מכל חמישה נערים ונערות אמרו כי הם ישלחו סלפי בעירום לבן זוג בזמן בידוד. בטקסט על הנושא שפרסמה דיאנה ספלר בניו יורק טיימס, היא הסבירה כי עבורה ועבור חבריה יש בכך "סירוב לתת לריחוק החברתי להפוך אותנו ללא מיניים".
מדובר ביותר מסקסטינג במסגרתו שני הצדדים מתפשטים וגומרים עניין. אם נתייחס רגע לאקט המסוים של צילום התמונות, אפשר ואף מתבקש לדבר עליו גם כעל פרקטיקה למען ניכוס מחדש של הדימוי העצמי של המצלמת. כפי שכתבה ספלר, התמונות שצילמו היא וחברותיה לא היו רק "צילומים שמתחת לחגורה", אלא תמונות שהוקדשה לצילומן מחשבה. אפשר לומר שמדובר בטקס, בתהליך של יצירה: עצם תהליך צילום התמונה האידיאלית מחזיק בתוכו את האני החשוף ביותר של המצולמת. כך, התוצר שהתקבל חוצה את הגבול בין תמונה סתמית לבין יצירת אמנות של ממש, כזו שזועקת העצמה עצמית.
לאחרונה, ספר חדש בנושא בשם "Sending Nudes" ראה אור בבריטניה. מדובר בלקט של סיפורים קצרים ושירים העוסקים ומעמיקים בהנאות ובסכנות של המנהג שהופך להיות פופולרי יותר ויותר. העורכת שהרכיבה את האוסף, ג'וליאן אינגלס, סיפרה לעיתון הגרדיאן: "אני מבוגרת, לפי האינטרנט, אבל שלחתי (תמונות כאלה בעצמי) ויש לי סט חרטות משלי. זה גרם לי לתהות לגבי הצורך הזה להיות כל כך חשופה, והסיבות הפסיכולוגיות בגללן אנשים עושים את זה". אחת מהכותבות שדבריה פורסמו באנתולוגיה, אלי נובה, הסבירה כי "כששלחתי תמונות עירום לגברים בצעירותי, הייתה חוסר התאמה בין השולח למקבל. עבור הגברים, אני חושבת, זה היה ריגוש רגעי. אבל מבחינתי, זה היה ניסיון למצוא חיבור – אישור לכך שלמרות האמונות הגרועות ביותר שלי, אני נאהבת אחרי הכל".
גם ב"אופוריה" מוצגת סצנה במהלכה רו (זנדאיה) עוזרת לג'ולס (האנטר שייפר) – מי שהייתה חברתה והפכה לזוגתה – לצלם תמונות עירום מוצלחות ואסתטיות, העתידות להישלח לבחור המסתורי איתו היא מתכתבת בלי סוף. הן בוחנות את כל הזוויות האפשריות, מקפידות על תאורה מתאימה ובעיקר – הופכות את הצילום לפרויקט שמטרתו העיקרית היא להעניק בוסט לביטחון העצמי של ג'ולס.
על רקע המגיפה והצנזורה המופעלת על ידי המדינה ברוסיה, שני סטודנטים, אוליה אבסטרייה וג'ניה מיליוקוס, החלו בטקס יומי של שיחות וידאו וציירו דיוקנאות בעירום זה של זו בהסתמך על הייצוגים שהופיעו על צג המחשב. השניים נפגשו בבית הספר לאומנות במוסקבה, וכשמגיפת הקורונה החלה לתת את אותותיה וסגרה את המוסד, הם הרגישו צורך להמשיך ביצירה משותפת. למרות שלא הכירו היטב זה את זו בימיו הראשונים של הפרויקט, המפגשים האלה העמיקו אט אט את הקשר ביניהם. בריאיון למגזין Dazed הסבירה אבסטרייה כי מטרת היצירה הייתה לבחון לעומק קשרים אינטימיים בין פרטנרים שאינם בני זוג: "רצינו להחזיר את האינטימיות של שיחות הווידאו, רצינו לצייר, ורצינו לבצע ניסוי כדי ללמוד עד כמה אתה יכול לדחוף את גבולות האמון ההדדי עם אדם שאתה לא באמת מכיר".
"סקס הוא חלק מהיומיום, לא משהו נשגב או אפל"
העיסוק התרבותי בפרקטיקת צילום ניודס וסקסטינג גוברת ומגיעה, איך לא, גם לישראל. "סקס.", לקט סיפורים חדש בעריכת ג’וליה פרמנטו־צייזלר ואוריאל קון, כולל בתוכו גם סיפורים קצרים שמתייחסים לנישה הזו, שהופכת נפוצה יותר ויותר. אחד מהסיפורים הוא פרי עטה של מאשה צור-גלוזמן, עיתונאית תרבות בעיתון "הארץ". ספר הביכורים שלה, "להשביע את הדרקון", יצא לאור ב-2019. הסיפור החדש, "ארוחת צהריים", מתאר צהריים שגרתיים בחייה של אישה כשהיא מתמרנת בין בישול ארוחת צהריים לילדיה לבין התכתבות עם גבר שזהותו לא ברורה לקורא. בקטע אחד בסיפור, נכתב כך:
***
את כל כך חרמנית שבורחות לך הודעות?
כל כך, אני מתה, אני מקלידה ביד אחת ואז מניחה את הטלפון בצד. מרימה את החולצה, משחררת את הציצים מהחזייה ומכוונת את מצלמת הסלפי אליהם. מהדקת את הזרועות אל הציצים כדי שיהיה חריץ עמוק ככל האפשר. מצלמת. יצא מטושטש. עוד צילום. הפעם יפה — התמונה חדה, הציצים שלי מלאים וזקופים, החריץ ממש דורש שמשהו יתחכך בו. לא רואים שזאת אני או שום דבר מזהה אחר. רק בפינת הפריים — חלק מהרישום האנטומי של גוף האדם שיש לנו באמבטיה. שולחת.
***
למה עניין אותך להתמקד בנושא סקסטינג ושליחת תמונות עירום?
"הרעיון לסיפור בא מהנקודה הזו שסקס הוא חלק מהחיים היומיומיים, לא בהכרח איזה מופע נשגב או אפל כמו שמופיע הרבה פעמים בתרבות או באמנות, כמשהו שהוא פסגה או תהום. זה צורך ביולוגי, נפשי ותרבותי, צורך בסיסי בדיוק כמו אוכל. לא סתם הכל קורה במקביל והסיפור נקרא "ארוחת צהריים".
יש משהו מדליק יותר בתמונות ובסקסטינג מאשר במפגש פיזי?
"הרוח משוחררת יותר מאשר במפגש פנים מול פנים. יש איזה משהו נכון בסקסטינג: בפלטפורמות וירטואליות, אנחנו מרשים לעצמנו. מפגינים אלטר אגו שלנו שאנחנו לא בהכרח מרגישים בנוח להפגין במפגש פנים מול פנים. באידיאל, יש דברים מופלאים גם בפנים מול פנים. אבל הקורונה גרמה לזה שאי אפשר להיפגש או שזה יותר מסובך, אז אנשים מוצאים דרכים אחרות לפרוק. לא רק יצר מיני: סקסטינג הוא קשר שהמיניות היא הדגש בו, אבל הוא מעניק עוד ערך מוסף של קשר אנושי, של ריגוש".
יש הבדלים בין גברים לנשים בהקשר הזה?
"אני חושבת שיש משהו כמעט טהור יותר בסקסטינג, בלנהל קשר מיני שלא בהכרח מערב נוכחות פיזית של אדם אחר. עבורי כאישה זה גם קצת בטוח יותר. נשאר בך משהו עצמאי וריבוני מאוד בתקשורת כזו. זה מאפשר להימנע מתלות רגשית, אפילו המזערית ביותר. את איכשהו נשארת נקייה, פחות פגיעה. אני אומרת את זה עם הסתייגות מסוימת, כי כמובן שצריך לעשות את זה נכון ועם אנשים שאת בוטחת בהם, לא הייתי ממליצה לפצוח בסקסטינג עם כל אחד. כדאי שתהיה מידה של זהירות בסוג קשר כזה: זה צריך להיות אדם שאת סומכת עליו שלא יפרסם צילומי מסך של התכתבויות או תמונות.
"ובכל זאת, יש בזה משהו יותר בטוח, אפילו רגשית. לא רק במובן שלא יתקפו אותך או ינצלו אותך. תמיד יהיו לך תסביכים וחששות עם הגוף שלך, ועצם הקיום הפיזי שלך במרחב מושפע מכל מיני דברים. בתקשורת וירטואלית, לעומת זאת, את יכולה לפתח דימוי של עצמך שאולי בסיטואציה ספציפית מדליק אותך יותר, דימוי שאפילו לא היית מגיעה אליו במפגש פיזי. נגיד ויש לי פנטזיה ואני מפחדת או נרתעת מלממש אותה במציאות; בתקשורת וירטואלית, אני יכולה לשחק על הדימוי שלי: היצר המיני יותר חופשי ומשוחרר באיזשהו מקום. המציאות מאוד כופה את עצמה על התודעה, ובפלטפורמות וירטואליות יש אפשרות למשחקיות – ואני מאמינה בכל ליבי שמשחקיות היא תבלין מאוד חשוב במיניות".
אני משקיעה מחשבה. גברים לא חושבים על זה
אינה יגנטייבה (20) וסי פיש (25), שתיהן מתל אביב, נוהגות לצלם ולשלוח תמונות עירום של עצמן במסגרת התכתבויות מיניות. בשיחה איתן, הן הבהירו שמדובר בפרקטיקה שלפני שהיא קשורה לפרטנר – היא קשורה קודם כל לעצמי: הכמיהה לאישור של אחר אמנם קיימת, אבל הדבר החשוב ביותר שמשיגות התמונות – אצל כל אחת מהשתיים בדרכה שלה – הוא השליטה שאלה מאפשרות להן על הדימוי שלהן. וחשוב להן להבהיר: במקרים של הפצת תמונת עירום, האשמה נמצאת כבר שנים בצד הלא נכון.
מתי ואיך התעורר הרצון לצלם ולשלוח ניודס?
אינה: "התחלתי בגיל צעיר. הייתה לי חברה, היינו במערכת יחסים מרחוק: הכרנו באינטרנט ולא פגשתי אותה במציאות בכלל. התכתבנו ודיברנו בסקייפ וכאלה. שלחתי לה תמונות עם חזייה. בהתחלה זה היה מוזר, אבל אני מאמינה שכל דבר שעושים בפעם הראשונה וזה מוזר. את מחכה ללגיטימציה מהצד השני, שיגידו לך 'וואו, איזה כיף, איזו יפה את'. אני מרגישה שבגלל שלא הכרנו במציאות את זה עוד יותר 'החמיר' את המצב, כי היא לא ידעה מלכתחילה איך הגוף שלי נראה. מה אם היא לא תימשך אליי כשהיא תראה את התמונות? מה אם זה לא הטייפ שלה?".
סי: "כשהייתי בת 17, חבר שלי ואני היינו מצלמים את עצמנו (שוכבים), במצלמת הווידאו שלי. זו הייתה החלטה משותפת. ואז התחלתי לצלם גם את עצמי. אבל אחרי זה, היה פרק זמן די ארוך שבו לא כל כך שלחתי (תמונות). אחרי שנפרדנו, שכבתי עם המון אנשים אבל לא הייתי בהכרה מלאה של הגוף שלי. אני חושבת שמיניות ומימוש של מיניות בצורה פיזית הם לא תמיד שווים. לפעמים היו לי תקופות שבכלל לא שכבתי עם אף אחד ודווקא הרגשתי הכי קרובה לעצמי".
איזה צורך האקט הזה משרת עבורכן? בעצם, למה אתן מצלמות ניודס?
אינה: "יוצא לי לחשוב על זה הרבה. בשבילי, סיבה לשלוח ניודס זה כי אני אוהבת להדליק אנשים. זה כיף לי, אני אוהבת שרוצים אותי, שמסתכלים עליי ושחושבים עליי. אנשים חושבים שניודז זה תמיד רק ציצי תחת ופות. אבל את יכולה גם לצלם את הרגל בצורה שהיא וונאבי מושכת וזה מיני באותה המידה. אני שולחת תמונה כשאני מסתכלת ורואה איזו פרופורציה או זווית מעניינת. אני עושה כמה טייקים. לפעמים יוצאת לי תמונה ממש יפה, ואז ההתלבטות היא אם לפרסם אותה גם באינסטגרם. מה שעוצר אותי בדרך כלל זה שעוקבים אחרי גם אנשים שאני עובדת איתם".
סי: "אני יכולה להגיד שהתמונות שאני עושה לעצמי הן לפעמים דרך להתמודד עם איזושהי דיסמורפיה (טרדה מופרזת של אדם ממאפיינים בהופעתו החיצונית, שג"מ). זה צורך בתיעוד. לפעמים אני לא יודעת איך הגוף שלי באמת נראה. לפעמים יצא שסתם צילמתי תמונה בשביל עצמי ורק אחרי זה החלטתי לשלוח אותה למישהו. זה צורך בתיעוד שלי של עצמי, זה קשור לחוסר ביטחון שיש לי".
מתווכת לעצמך את עצמך דרך המדיה.
סי: כן.
אז השליחה של התמונה לפרטנר מעצימה עוד יותר, או שעצם הצילום שלה מספיק?
סי: "עם השליחה עצמה אני לפעמים הססנית. אבל כשזה סוף סוף נעשה אני באמת מרגישה הקלה, זה לחלוק משהו שלא תמיד יש לך הזדמנות לחלוק. גם כשאת שוכבת עם מישהו או כשאת נותנת למישהו לראות את הגוף שלך ברמה הפיזית (במפגש פיזי, שג"מ), את לא יודעת במה הוא עומד להתמקד. כשאת שולחת תמונה, את בוחרת מה הכי מתאים לך להראות. אני חושבת שכולנו עושים את זה גם ביומיום: בוחרים את הבגדים שיותר מחמיאים לנו ומציגים אותנו באור מסוים, בוחרים בגדים בצבע שאנחנו אוהבים".
אינה: כשאת שולחת תמונות, את מרגישה שאת מסתירה משהו?
סי: "לא. אני מרגישה שאני פשוט מחליטה יותר. מבליטה. בין אם זו תנועה מסוימת שאני תופסת, תמיד יש איזו תנועה, או משהו אחר. התמונה תמיד לוקה בארטיסטיות מסוימת. כשאני מצטלמת, יש מחשבה מאחורי מה שאני עושה. וגם אם לא עשיתי אלף טייקים – חשבתי על זה. אבל לפעמים גברים, כשהם שולחים תמונות כאלה, הם לא חושבים על זה".
איך סומכים על הפרטנר? איך נשמרים בידיעת סיכון ההדלפה?
סי: אני יודעת תוך כמה דקות אם אני יכולה לסמוך על הבנאדם. אבל זה קרה לי פעם, אנשים זרים שלחו את התמונה שלי בטלגרם. אני לא יודעת מי הפיץ את התמונה. בכל דבר רע שקורה לך, את יכולה להחליט איך את מתייחסת לזה ולדעת איך לפעול. אם את מתביישת בתמונות העירום שלך מלכתחילה, את תרגישי בושה כשהן יופצו. אבל כשזה קרה לי, הייתי כזה, 'איזה כוח יש לך בידיים?' וכשאני אומרת את זה אני מתכוונת לזה שהכוח הוא כולו שלי. זה הגוף שלי, הוא לא נראה כמו שהוא נראה כשצולמה התמונה הזו והוא לא יראה ככה שוב. אני יצרתי פה איזשהו רגע בזמן. אתה חושב שאתה יודע איך הגוף שלי נראה? אתה חושב שזה נותן לך עוצמה? שיש לך משהו ביד ואתה יכול לבייש אותי איתו?".
יש דרך למנוע מראש את הסכנה?
אינה: "לחנך. לחנך בנים, זה הפתרון שלי".
"חשוב לוודא עם הצד השני שזה מתאים לו כרגע"
דיברנו גם עם אריאל שער מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת. לדבריה, שליחת תמונות עירום לפרטנר עשויה לחזק את האגו של האינדיבידואל ולהגביר את הריגוש ממין אצל שני הצדדים. ובכל זאת, חשוב לה להדגיש שבזירה הזו שווה להתחיל בהדרגה ובזהירות וכך לפתח אמון עם הפרטנר. היא מבהירה: מדובר בלקיחת סיכון, ויש לקחת את זה בחשבון.
איזה צורך שליחת תמונות עירום משרתת אצל הצדדים?
"גם בלי קשר למיניות, בימינו זוגות מתקשרים הרבה יותר דרך הטלפון הנייד ואפילו מעדיפים את הסגנון הזה: כי אפשר לחשוב על מה שאת כותבת, ואפשר למחוק. גם המיניות עברה שינוי בתוך היחסים. פעם היו מסתכלים על מיניות יותר כעל משהו של שני אנשים. מעשה נועז היה למשל לצלם קלטת וידיאו ולשים אותה בארון, וככה היו מותחים את הגבולות. היום, יש יותר התמקדות על המיניות של האינדיבידואל ופחות במיניות שקיימת בתוך הקשר הזוגי".
אם נדבר באופן ספציפי על תמונות, מה הן יכולות לעשות עבור אותו אינדיבידואל מיני?
"אני חושבת שזה מספק איזו רמת ריגוש גבוהה, כי אנחנו עושים משהו אסור ונועז. אנחנו מתרגשים ממצבים שיש בהם סיכון מסוים. הרבה פעמים נשים אומרות לי שדווקא שליחת תמונות נותנת להן תחושה של שליטה במצב. את בוחרת מה לשלוח, את משפרת את התמונה, את שולחת רק תמונה בזווית מסוימת שהיא יותר סקסית בעינייך. או, למשל, שולחת חלק גוף אחד שאת יותר אוהבת אצלך ופחות את החלק שאת פחות אוהבת. כשאנחנו נפגשים, ומתפשטים, רואים הכל. מקסימום מבקשים לכבות את האור כי לא נעים לנו להישאר עם חולצה. אבל כאן, את יכולה לבחור. לרוב, זה יוביל את הצד השני להתפעלות, לריגוש. הוא יכתוב לך שאת סקסית ויחמיא לאיך שאת נראית. אנחנו מקבלות את האישור לזה שאנחנו נשים סקסיות ויפות וזה מאוד מחזק. אבל צריך לזכור שמעבר לסיכונים, אחד הדברים שמחזקים תשוקה לטווח ארוך בעיקר ביחסים מתמשכים זה היכולת שלנו לבנות סיפור בראש, לחכות למשהו או למישהו. הפנטזיות והדמיונות הם שמחזיקים את התחושה להרבה שנים בזוגיות מתמשכת. במקרה של מין וירטואלי, הצרכים תמיד מסופקים באופן מיידי ואנשים כבר לא מדמיינים כי הכל מיידי בעולם הזה. ואז, צריך עוד מנה ועוד מנה כדי להתרגש".
יש צורך לקבוע כללים בהתכתבות מינית? מתי זה נכון ומתאים, ואיך אפשר לסמוך על פרטנר?
"בכל זוגיות יש מתח בסיסי בין שני צרכים בסיסיים. צורך אחד הוא כאמור, ריגוש והאחר הוא ביטחון. תמיד אנחנו רוצים גם וגם. אני חושבת שהמטרה של קיומם של כללים במקרה הזה יעזרו לאפשר ריגוש אבל גם ביטחון. אחד הדברים שלי נראה חשוב זה להישמע לתחושת הבטן שלנו. אם לא מתאים, לא שולחים. אם לחצו עלינו, אמרו 'יאללה, תזרמי' ולכן אנחנו שולחות – זה לא מעורר ריגוש אלא תחושת חודרניות. כדאי לדבר עם הפרטנר ולהבין מה מתאים לנו. למשל, אל תשלח לי תמונה שבה אתה עירום אם אני לא במוד של סקס כרגע. זה חודרני. אפשר להמשיל את זה למצב בו אם אני רוצה לשכב עם מישהו, אני לא פתאום אבוא ואניח ידיים על האיברים הפרטיים שלו. זה אותו דבר בעולם הווירטואלי. חשוב לוודא עם הצד השני שזה מתאים לו באותו רגע. יש אפשרות לחזור אחורה ולעצור אם לא רוצים להמשיך. גם אם התחלנו ועשינו את זה כמה פעמים ופתאום זה כבר לא מתאים, זה בסדר. אם זה לא משהו הדדי זה לא יעשה את העבודה וזה לא יעורר תשוקה, רק לחץ".
נגישות
