Blog

נורות אזהרה המעידות על כך שהספינה עלתה על שרטון והזוגיות שלכם בסכנה + 15 גלגלי הצלה

פורסם בנובמבר 2022, סמדר כהן-טרקל.

לא בכל מצב אפשר להציל את הזוגיות – וגם לא תמיד חייבים להילחם עליה. לפעמים דווקא פרידה עשויה להוביל אתכם למקום טוב יותר המאפשר צמיחה ורווחה נפשית", אומרת אריאל שער מנדל, עו"ס ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת שכבר ראתה וליוותה זוגות רבים, חלקם גם לתהליך של פרידה. "אם אתם לא רוצים להגיע לנקודת האל־חזור והיחסים עם בני הזוג עדיין חשובים לכם", היא מבהירה, "כדאי שתלמדו לזהות את הבעיות בתקשורת ולטפל בהן כשהן עדיין קטנות".

איך תדעו שהיחסים שלכם אכן עלו על שרטון?                                                                                                                                                                                            אריאל שער מנדל מציעה לשים לב ל־15 נורות אזהרה חשובות שככל שתזדהו עם רבות מהן יותר, כך היחסים שלכם בסכנה גבוהה יותר. מטריד, אבל עדיין אל תמהרו להספיד את הזוגיות שלכם. אחרי שתסיימו לאבחן את מצב היחסים, שער־מנדל מציעה שתנסו גם ליישם את הדרכים לפתרון המשבר הזוגי, שאולי יוציאו אתכם מהמלכוד שבו אתם נמצאים כרגע ויבטיחו שנת זוגיות טובה יותר.

נורות אזהרה: 15 סימנים שהזוגיות שלכם בסכנה

1 .אתם מתקשים להציף זיכרונות מהימים הטובים
כשהזוגיות חווה טלטלה משמעותית וממושכת, תמצאו את עצמכם מתקשים להציף בראשכם זיכרונות נעימים מהימים הטובים שמצליחים לחמם את הלב.
2 .אתם לא מצליחים לגשר על הפערים בתפיסות העולם והערכים שלכם
קשה לשנות דעות של אנשים, אולם בעוד שאתם יכולים לגלות פתיחות וסובלנות כלפי חבר מהעבודה שיש לו דעות שונות משלכם, עם בני הזוג המצב שונה. אם אתם לא מחזיקים באותם ערכי ליבה (או לפחות בערכים קרובים), אתם עלולים למצוא את עצמכם בסיטואציות רבות במהלך היומיום שמוליכות להתנגשות בין הערכים שלכם בתחומי החיים השונים – חינוך, דת, ניהול משק הבית, חיים חברתיים וכדומה.
אם בזמן האחרון אתם חווים עלייה ניכרת בריבים ביניכם שמתעוררים על רקע השוני בתפיסת העולם, סימן שאיבדתם את הסובלנות זה לזו ושהיחסים מתחילים לחוות נסיגה.
3 .אתם נוטים לחוסר כבוד הדדי בנוכחות חברים ובני משפחה                                                            קונפליקט הוא חלק טבעי ובריא בתוך מערכת יחסים המאפשר לאוורר את הרגשות ולהיחשף לתחושות ולמחשבות של הצד השני. מחקרים הראו כי שיעור הזוגות המתגרשים גבוה לאין ערוך בקרב אלה שנמנעים מריבים לעומת זוגות שרבים מדי פעם. אבל השאלה הגדולה היא איך אתם מבטאים את הכעסים
– האם אתם נגררים להעלבות הדדיות ולאיומים? האם אתם מעירים הערות ארסיות בסביבת חברים ובני משפחה? אם כן, דעו שאתם על המסלול הלא נכון. הרבה יותר חשוב לדעת כיצד רבים ומשלימים מאשר על מה וכמה רבים.

4 .אתם (או בני זוגכם) לא ממהרים לחזור הביתה מהעבודה
אם כבר מזמן סיימתם את העבודה אבל אתם לא ממהרים הביתה ונשארים במשרד, יש כאן נורת אזהרה שמצביעה על מצב בלתי סביר ביחסים. שאלו את עצמכם ממה אתם או בני זוגכם מנסים להימנע – מאינטימיות? מקונפליקטים מתמידים? או שאולי איבדתם עניין במערכת היחסים? האם יכול להיות שבאופן לא מודע כבר נעשו הצעדים הראשונים לקראת פרידה?
5 .אתם נוטים למתוח ביקורת ולהאשים זה את זה כמעט בכל דבר
השגרה מזמנת לנו תקלות בכל תחומי החיים, בדרגות חומרה שונות. למשל, יכול להיות שאחד מכם רצה לרכוש מוצר חשמלי חדש ויקר והשני טען שזה לגמרי לא נחוץ. התוצאה: שניכם תקועים עכשיו עם מוצר מאכזב שגרם למריבה ולחור גדול בתקציב. כשהיחסים טובים ובריאים, אפשר לצלוח כמעט כל תקלה ולראות בה חלק מהחיים. אבל אם כל תקלה, קטנה כגדולה, גוררת כעסים והאשמות, משמע שהיחסים החלו לאבד מחוסנם.
6 .אתם לא משתפים ולא מתייעצים אתם מופתעים לגלות מדי פעם שבני הזוג שלכם
עשו דברים מאחורי גבכם או קיבלו החלטות הנוגעות גם אליכם בלי להתייעץ עמכם. למשל, בן או בת הזוג יצאו לפגישה עם חבר או חברה מהתיכון אחרי העבודה אך לא טרחו לעדכן אתכם. שותפות היא דבר משמעותי ליחסים בריאים. בהיעדר שקיפות ביחסים קשה לבנות אמון, ואתם עלולים להיוותר בתחושה ש"לא סופרים אתכם".
7 .אתם מרגישים כבויים בבית, אבל בחוץ
אתם זורחים לפעמים נראה שהכל תקין בזוגיות שלכם – יש כבוד הדדי ויש שיתוף והתחשבות – אבל בני הזוג שלכם מסתובבים בבית עם פנים כבויות, נטולי אנרגיה ושמחת חיים, וכשאתם יוצאים איתם ופוגשים חברים משהו באנרגיה שלהם משתנה – הם זורחים, צוחקים וחוזרים לחיים. אמנם אפשר לנעוץ את חוסר החיות של בני זוגכם בגורמים נוספים, אבל העובדה שהם נטענים מחדש בסביבת אנשים אחרים מעוררת את החשד שפשוט לא מספיק כיף או בטוח להם איתכם.
8 .שוב ושוב אתם מגלים שבני הזוג פשוט לא מקשיבים לכם
על פניו נראה שהכל בסדר ביחסים ביניכם. אתם מנהלים שגרה תקינה, אבל פעם אחר פעם אתם מגלים שבני הזוג שלכם לא זוכרים דבר ממה שאמרתם להם במהלך היום, או אם נדייק: הם לא הקשיבו לאף מילה שיצאה מפיכם. אמנם לפעמים חוסר קשב נובע מעומס בעבודה או ממתח נפשי, אבל לפעמים, בפרט כשהתופעה חוזרת על עצמה ונמשכת לאורך זמן, היא יכולה להעיד על זלזול ועל חוסר כבוד או על חוסר התעניינות והערכה לצד השני.
9 .בני הזוג שלכם מתחמקים מבילוי עם האנשים הקרובים לכם ביותר
הם מתחמקים מאירועים עם האנשים הקרובים אליכם, בני משפחה וחברים טובים, מה שגורם לסובבים אתכם להרים גבה, ולכם — לתחושת בדידות. אם אתם עדיין לא בזוגיות ממוסדת, הסימנים האלה יכולים לרמז שבני הזוג שלכם לא  באמת מתעניינים בעולם שלכם. ואם אתם מצויים בזוגיות מחייבת ובני הזוג שלכם כבר מכירים את המשפחה והחברים אבל בוחרים להתחמק ממפגשים עמם, יכול להיות שהם לא חשים שייכות לחלק מסוים בעולם שלכם. יתרה מכך, הם אולי גם לא עושים מאמץ לשנות זאת כדי לשפר את הרגשתכם.
10 .כשאתם יוצאים לבילוי אינטימי, בני הזוג שלכם מתייחדים בעיקר עם הסמארטפון קבעתם לצאת לבילוי אינטימי ושקט, רק שניכם לבד, אבל איכשהו צד אחד מתקשה להתנתק מהטלפון. אתם יושבים מולם בבית קפה, מנסים לנהל שיחה, אבל הצד הזה תקוע עמוק במסך — חדשות, רכישות, בורסה או רשתות חברתיות. האופן שבו אתם מבלים עם בני הזוג שלכם משקף במידה רבה את הרגשות שלכם זה כלפי זה. אם הצד השני מוסח ללא הרף בזמן שאתם מבלים איתו, סימן שאין לו כל הערכה לזמן שאתם מקדישים לו.
11 .הפסקתם לצחוק ביחד
אם בעבר כל משפט שיצא מפי בני הזוג נשמע לכם כמו שנינה מושחזת וכל עקיצה גרמה לכם להתגלגל מצחוק, הרי שכעת המצב הפוך – כל ניסיון מצדם להצחיק אתכם נתפס כטרחנות ומעורר בכם זלזול או חוסר סבלנות.
12 .אין ביניכם שום גילויי חיבה
אתם כבר לא מכנים זה את זה בכינויי חיבה – לא מחמיאים ולא מחזיקים יותר ידיים. סגנון הפנייה שלכם נעשה יותר ויותר ענייני ויבש, וההודעות הן בעיקר משימות ללא שום אימוג'ים המבטאים אהבה והומור.
13 .פתאום אתם מגלים את כל הפגמים של בן או בת הזוג
כל עוד מערכת היחסים ביניכם הייתה טובה, יכולתם לחיות בשלום עם החולשות או החסרונות של בני הזוג. עם הזמן, וככל שמערכת היחסים נשחקה, כך החלו הפגמים לקבל ממדים חדשים והפכו לבלתי נסבלים. כך למשל, אם בעבר לא הפריע לכם כלל שבני הזוג שלכם סובלים קצת מהשמנה, עכשיו אתם לא מפסיקים להעיר להם על כך.
14 .כבר מזמן שכחתם מתי עשיתם סקס
צד אחד מנסה שוב ושוב ליזום אינטימיות, אבל הצד השני דוחה או מתחמק. חוויית דחייה וצורך מיני שלא בא על סיפוקו עלולים להגביר את העלבון והתסכול. קיימות סיבות רבות לחוסר סנכרון מיני בין בני זוג, אך תהא הסיבה אשר תהא, לאורך זמן עלול להיווצר ריחוק, ותידרש מוטיבציה גבוהה אצל שני הצדדים כדי לתקן את המצב.
15 .אתם מתייחסים באפתיות להתמכרות של בן או בת הזוג
התמכרות אצל אחד מבני הזוג מהווה צלע שלישית במערכת היחסים. כשיש תקשורת בריאה ויציבה, אפשר להתמודד עם התמכרות. אך כאשר ההתמכרות היא תופעה ממושכת והמכור לא נכנס לתהליך משמעותי של גמילה, הצד השני עלול להרגיש מותש ולגלות ייאוש עד לכדי אפתיות. אפתיות מבטאת חוסר עניין, ואין סכנה גדולה מזו לזוגיות שלכם.

גלגלי הצלה: 15 דרכים להציל את הזוגיות שלכם (או את הרווחה הנפשית)

1. שאלו את עצמכם שאלות מוטיבציה                                                                                                                                                                                                          האם אתם מאמינים במערכת היחסים הזאת? האם לקשר הזה יש סיכויים לשרוד לאורך זמן? האם יש לכם מוטיבציה להשקיע ביחסים ולעשות ויתורים? האם נותר רגש למרות הכל?
2. קבעו פגישה עם בני הזוג שלכם                                                                                                                                                                                                             לאחר שערכתם בירור עם עצמכם בנוגע לעתיד היחסים, זה הזמן לבדוק מהי עמדתו של הצד השני.
אם הוא מבטא חוסר עניין ורצון להציל את הזוגיות, כנראה לא תהיה לכם ברירה אלא לכבד את החלטתו. אם הצד השני מגלה עניין להמשיך את היחסים, הציגו לפניו את האתגרים העומדים בפניכם. שתפו בתחושות שלכם ובקשו ממנו להקשיב עד הסוף, ללא שיפוטיות וללא הפרעות. לאחר מכן אפשרו לצד השני להביע את דעתו והימנעו משיפוטיות או מהפרעות במהלך דבריו. סכמו את הדברים ונסו לחשוב יחד על דרכים שיעזרו לכם להתגבר על האתגרים השונים – קבלו החלטות חדשות, גם אם הן אינן נוחות לכם, במטרה לתת מקום לכל אחד מהצדדים.                          3. תרגלו שקיפות ופתיחות
שקיפות ושותפות ביחסים נחוצות לבניית אמון
ואינטימיות. תרגלו את עצמכם לדבר על הרגשות, הקשיים, הציפיות והחששות בפתיחות ובשקיפות. לעתים דרוש אומץ לשתף את הצד השני ברגשותיכם, ולעתים הפתיחות יוצרת אי נוחות, אבל מהר מאוד מגלים שזו דרך נהדרת לעורר שיחה עניינית ולהסיר מחסומים בתקשורת. רצוי להכין מראש כמה נושאים שאתם מעוניינים לשתף בהם, זה יסייע לתהליך.
4. קבעו כללים שיגנו על היחסים ביניכם
לאחר שזיהיתם את המקור לקשיים ביחסים ביניכם, הציבו כללים שיעזרו לכם להתגבר עליהם. למשל, אם אחד הצדדים מגיע הביתה בשעת לילה מאוחרת והצד השני חווה תסכול, תוכלו לקבוע כלל שפעם עד פעמיים בשבוע אותו בן זוג מקדים את חזרתו הביתה. אם הסיבה להתערערות היחסים ביניכם מקורה בנטייה של בן הזוג לדבר אליכם בסגנון פוגעני, הכלל יכול להיות סימן כלשהו שאתם עושים לו עם האצבע מיד כשהוא מתחיל לפגוע בכם כדי לאותת לו ולאפשר לו לשנות גישה לאלתר.
5. צאו לבלות פעם בשבוע כדי ליהנות ולצבור חוויות משותפות
צאו להליכת לילה על חוף הים, למסעדה טובה.התמסרו לחוויה ואל תתפתו לעסוק בסוגיות שמטרידות אתכם בשגרה. כך תוכלו להשיב לעצמכם בהדרגה את החברות ולחזק את האינטימיות. יש זוגות שמתקשים להתמיד בכך בשל חוסר זמן. הדרך להתגבר על כך: לחלק את הזמן המשותף למקטעים קצרים. למשל, לצאת שלוש פעמים בשבוע ל־20
דקות. כך תוכלו ליהנות משיח מתמשך.
6. נהלו חיים מלאי עניין מחוץ לזוגיות
עשו כושר, פתחו תחביבים, צאו להיפגש עם חברים. ככל שהעולם שלכם יהיה מלא ועשיר יותר, כך תיהנו יותר מרווחה נפשית ותחזקו את הזהות האישית שלכם ועל דרך גם את ההסתכלות שלכם על מערכת היחסים. בנוסף, כשאתם נהנים מפעילות שמרתקת אתכם, אתם הופכים להרבה יותר מעניינים הן לאחרים והן לבני זוגכם ולפחות תלותיים בבן הזוג.
7. הפתיעו את בני הזוג במחוות קטנות
לכל אחד מכם יש ימים פחות טובים שבהם הוא נתון ללחץ או למצבי רוח. בימים האלה עשו מחוות קטנות וקחו על עצמכם את המטלה של בני הזוג )במידת האפשר(. למשל, הוציאו את הכלב במקומו לטיול, פנו את הכלים מהמדיח. לפעמים מספיק לעשות משהו נחמד, כמו להפתיע את בן הזוג בארוחת צהריים, כדי להעביר מסר שאתם רואים את היום שעבר עליו ואתם נמצאים שם בשבילו.
8. שימו את הכעס והאגו בצד והקדישו יותר זמן ללמידה
לא תמיד צריך לעסוק בשאלה מי צודק. לפעמים טוב יהיה אם תניחו את הכעס בצד ותנסו להתרכז בסיבה שגרמה להיווצרות המתח ביניכם, ומכאן גם לנסות לחשוב כיצד תוכלו אתם לבצע מהלך שישנה את הדינמיקה ביניכם ויוביל להתקשרות רכה ומכילה יותר.
9. נהלו את הציפיות שלכם
במקרים רבים תגלו שהמתח בזוגיות נובע מחוסר בתיאום ציפיות. למשל, לכם היה ברור שכשבני הזוג שלכם מגיעים הביתה ורואים אתכם שרועים על המיטה, הם יבינו שאתם חשים ברע וידאגו לארוחת ערב. מנגד, גם הם חוזרים הביתה מותשים ורעבים אחרי יום עבודה ארוך, והם מצפים שגם אם אתם חשים ברע, היה עליכם לעדכן אותם ולהזמין אוכל מבחוץ או לאפשר להם לקנות אוכל על הדרך. כלומר, אף אחד מהצדדים אינו
אמור לנחש מה הצד השני מרגיש, חושב או מתכנן. ככל
שתתאמו ציפיות, תבקשו דברים באופן ברור ותשתפו
במה שעל לבכם, כך תתאכזבו פחות.
10 .למדו להודות על הדברים הקטנים
כשאתם מודים לבני הזוג (גם על הדברים הקטנים ביותר), אתם מעבירים להם מסר שאתם יודעים שהם רואים אתכם וחשבו עליכם, ולכן הדבר הזה אינו מובן מאליו מבחינתכם והוא ראוי להערכה. יש בכך משהו שעושה נעים לצד השני, מקנה תחושה של חשיבות ואף מגביר את המוטיבציה להמשיך לעשות טוב עבורכם.
11 .זהו את הצרכים של הצד השני ותנו להם מענה
נסו להבין מהם הצרכים האינדיבידואליים של בני הזוג שלכם, אם למשל הם זקוקים מדי פעם להתנתק ולבלות קצת עם עצמם, או אם הם זקוקים לאוזן קשבת בתום יום עבודה. ככל שתכירו בצרכים שלהם
ותדעו גם לענות עליהם, כך תגדילו את הסיכויים שהם יחושו טוב יותר במחיצתכם.
12 .צרו מגעים פיזיים קלים
ליטוף שיער, נשיקה קלה, חיבוק או אפילו עיסוי קל בגב בזמן שהם עייפים עשויים לבטא רגשות כמו חיבה, דאגה, אכפתיות וקרבה. מחקרים מראים שמגע מפעם לפעם גורם לשחרור האוקסיטוצין, הורמון האהבה.                                                                                                                                                                                                                          13 .זכרו שבשביל לריב צריך שניים
שימו סוף למלחמות ולהתעסקות המייגעת של מי עשה מה ולמה. אם הצד השני בוחר לריב, אתם יכולים לקבל החלטה שלא לשתף איתו פעולה ולא להיכנס למקום הזה. המתינו עד שיעבור זעם, ואז נסו ליזום שיחה פתוחה ונינוחה תוך ניסיון לנהל את העימות באופן אחר.
14 .השקיעו במיניות וברומנטיקה
צרו אווירה רגועה ומזמינה והתרחקו משדה הקרב אם צריך. החמיאו לבני הזוג שלכם, תנו להם להרגיש עד כמה הם מושכים ונחשקים והתמסרו לאהבה. מהר מאוד תגלו כמה התגעגעתם לרגעים הנפלאים האלה וכמה חשוב לכם להמשיך ולטפח אותם.
15 .אל תישארו עם קונפליקטים לא פתורים
בכל מערכת יחסים מתעוררים קונפליקטים. לעתים נדרש זמן קצר כדי לעכל את מה שנאמר
ולהתמודד עם ההצפה הרגשית שבאה בעקבותיהם. נצלו את הזמן כדי לבדוק האם נושא הוויכוח הוא פעוט, משמעותי או קריטי. כשהנושא פשוט, אפשר להבליג ולהמשיך הלאה, אך כשהנושא משמעותי — חשוב לנהל בהקדם שיחה כנה כדי לא להותיר קצוות לא פתורים

מה מביא לחיבור רומנטי טבעי, בריא ואמיתי? • תתפלאו, אבל בני זוג לא חייבים, ואפילו לא צריכים, להיות דומים

פורסם ב11.11.2017, שיר־לי גולן.

זה יכול להתחיל בהיכרות בקבוצת הריצה בפארק, בלימוד המשותף בספרייה או מול המחשב במקום העבודה. משהו ניצת, וכשההיכרות הבסיסית מעמיקה אנחנו מתאהבים, כי נדמה לנו שמצאנו מישהו שמאוד דומה לנו, שמבין אותנו יותר מכל אחד אחר. זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו.

"למרות שהשנים הארוכות שבהן הבסיס לנישואים היה אינטרסים משפחתיים, פוליטיים, חברתיים וכלכליים שונים חלפו, ובעשרות השנים האחרונות הנישואים המודרניים שמים דגש על אהבה ותשוקה, עדיין הסיבות לחיבור בין שני אנשים ברמה הזוגית גולשות מעולם הנפש והרגש ונעוצות בחלקן בתחום החברתי", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "עם כל ההתחזקות של האינדיווידואל והלגיטימציה לשונות, אנחנו עדיין נתונים ללחצים חברתיים וביולוגיים ביצירת הקשרים הזוגיים שלנו".

נפרדות בריאה

לגיטימי לגמרי היום לדחות את ההתמסדות בכלל ואת ההתמסדות הזוגית בפרט לגיל 30, והחברה דוחפת אותנו לממש את עצמנו ולהינשא לאדם הנכון ולא לאדם הראשון שנקרה בדרכנו. ועדיין, אין רווקה שלא התמודדה עם ברכות מלחיצות נוסח "בקרוב אצלך" כשרקדה בחתונת חברתה, ממש כשם שאין זוג נטול ילדים שלא התמודד עם הרמות גבה ונאלץ לספק תשובות אינטימיות גם לאנשים רחוקים לחלוטין.

"אמנם יותר ויותר אנשים בוחרים לא להינשא או לא להביא ילדים, אך עדיין מדובר בתופעה שולית מבחינה מספרית, והרוב הגדול נגרר בעקבות הלחץ הביולוגי והחברתי להתנהל בהתאם לנורמות המקובלות", אומרת שער־מנדל. "הבעיה היא שלא כולם משלימים את התהליך החיוני של חקירה עצמית, היכרות עצמית מעמיקה, קבלה עצמית והיכולת להתחבר לעצמם לפני שהם מתחברים לאחר המשמעותי, וזה בהכרח פוגע בחיבור הזוגי. ככל שהמודעות העצמית והקבלה העצמית מבוססות יותר, כך גדלה ההבנה שהחיים אינם צבועים בשחור ולבן, הנפרדות הבריאה מאפשרת לחוות צורך מופחת בחיזוקים חיצוניים, והבחירה באחר תהיה נכונה יותר. מי שלא למד להיות חבר טוב של עצמו נתון יותר להשפעת הלחצים החברתיים והביולוגיים ועלול לעשות בחירות שאינן נכונות לו. החיבור הרי צריך להיות עם אדם שישלים אותנו, לא יכפיל אותנו, עם זה שיעזור לנו להתפתח ולצמוח כבני אדם נפרדים, במקביל לטיפוח החיבור הזוגי עצמו".

לדעת לשחרר

בהיעדר מודעות עצמית וקבלה עצמית, אנחנו מתקשים לקבל את האחר על שלל המורכבויות שלו, חסרונותיו ויתרונותיו, והיחסים הזוגיים יתאפיינו בדיכוטומיות בעייתיות. רק אדם שמסוגל להכיל את חסרונותיו שלו יוכל להכיל את חסרונות האחר, וכשזה לא מתקיים — אנחנו עתידים לראות באחר בבואות לא מוצלחות במיוחד של עצמנו ולכעוס עליו כשבעצם, אנחנו כועסים על עצמנו.

"באופן טבעי, הסביבה משפיעה עלינו", אומרת שער־מנדל. "אלא שגם כשנתונים ללחץ הזה, אפשר לעשות עבודה ולהגיע לחיבור טוב, כדי לא להרגיש בסיום השלב התפעולי בחיים שאנחנו חיים עם מישהו שאין לנו איתו בעצם כלום במשותף. אנחנו יצורים חברתיים, הסביבה מקנה לנו תחושות ביטחון ושייכות, שהן בפני עצמן חיוניות וטובות לנו, לכן צריך להיות ערים למינונים. כדאי ללמוד לאפשר לאחר להיות נאמן לעצמו, גם במחיר פגיעה מסוימת בנו, לשחרר מתוך חוזק ולא מתוך פגיעות, כדי שהקשר יהיה אותנטי ולא קשר של ריצוי. המכנה המשותף צריך להיות גורם מאחד, להוות בסיס להתפתחות אישית, ולא איזשהו כלל מחייב שחוסם צמיחה. חשוב לפתח את החלקים האינדיווידואליים, לאפשר לאחר לפתח צדדים כאלה, גם כשהם לא דומים לאלה שלנו, כדי להזין את הקשר ולאפשר לו לצמוח, לצד הצמיחה האישית. הציפייה מהאחר להיות כמונו מובילה לפגיעות, להיעלבויות ובעקבות זאת להפעלת ציניות ומניפולציות רגשיות, שמשבשות את היחסים וגובות מחירים כבדים".

אבל בתחילת הדרך נדמה לנו שאנחנו דומים ושזה סוד החיבור.

"זאת טעות. אנחנו מקווים להיות דומים כשאנחנו חשים חלשים, בתקווה שהדמיון יבטיח לנו הרמוניה. העבודה צריכה להיעשות בכיוון של לאפשר לאחר להיות הוא עצמו בלי שזה יאיים עלינו. לכן חשוב לעצור מדי פעם, להתבונן ולהבין האם אנחנו מגיבים לשונות מתוך דחף, או שאנחנו מאפשרים ומכילים אותה בידיעה שהיא מאפשרת לאחר שאיתנו להיות יותר מאושר בחיים. הגיע הזמן להפסיק לפנטז על שכפול של עצמנו בזוגיות שלנו ולהבין שזה לא רצוי ולא באמת אפשרי. כשמבינים את זה, אפשר לשחרר את מערכת היחסים ולדעת שההתרחקות המסוימת שכרוכה בשונות איננה מסוכנת, היא עשויה לגרום ליחסים להיות טובים יותר. ההתייחסות לביקורת בלי לחוש מותקפים אפשרית כשמסגלים מבט פחות פגוע, פחות הישרדותי. אפשר וחשוב לעבוד על זה כל הזמן, לשחרר מתוך ידיעה שהאחר יחזור, לא כי הוא מתקשה או נכשל, אלא מתוך רצון ותחושת שייכות".

אבל לפני העבודה הזוגית נדרשת עבודה עצמית רבה. "צריך לזכור שהקונפליקט הוא גם פנימי. כל אחד מאיתנו מתמודד עם אינטרסים מנוגדים משל עצמו, שפועלים עליו מבפנים, וישנו רצף בין נרקיסיזם ואגואיזם מוחלטים לבין ריצוי אינסופי של האחר. היכולת לדייק את המקום שלנו תוביל לבחירה מוצלחת יותר בחיבור הזוגי ולשיפור החיבור הזה אחרי שכבר נעשה".

מערכת יחסים בפרק ב' עלולה לכלול גם ילדים מתבגרים וגם הורים מבוגרים משני הצדדים • כדי לעבור את זה בשלום חשוב לסמן את הגבולות מחדש.

פורסם ב15.12.2016, שיר־לי גולן.

דייטינג בגיל 40 פלוס זה לא רק מרירות וחששות והעדפה לאורות עמומים, שיסתירו קמטים שנולדו בקשרים קודמים. כשזה מוצלח, אפשר ליהנות מחיזור בוטח, להתרגש ממחוות של מי שכבר למדו לדייק את עצמם לצורכי האחר ומתמסרים לנתינה לא פחות מאשר לקבלה, להרגיש שוב בני 16 (רק מנוסים וחכמים יותר) בזכות הפרפרים בבטן רגע לפני הנשיקה הראשונה. אלא שלרוב, דייטינג בגיל 40 פלוס כולל יותר משני שותפים נלהבים: לתמונה הרומנטית מצטרפים הילדים משני הצדדים, מתבגרים סקרנים בפני עצמם, ולפעמים גם ההורים.

את הקווים ההזויים לדמותו של הדייט בגיל המבוגר ציירה התקופה. אם בעבר התרגלנו, לטוב ולרע, לסדר מופתי, שכלל לרוב היכרות בגיל 20 ומשהו, חתונה, לידה, גידול ילדים, הובלתם לחופה וציפייה נרגשת לסבתאות, הרי שבעידן הנוכחי, הקורא תיגר על מוסד הנישואים ומוכיח שמונוגמיה סדרתית היא לא סתם סיסמה, לא נדיר לשמוע בן 17 שואל את אביו הגרוש אם כבר שכב עם החברה החדשה, או בת 16 פמיניסטית שדורשת מאמה הפנויה־מחדש להחליף את הג'ינס בגזרת בויפרנד בסקיני, "כי בדייט הראשון את רוצה להיות סקסית".

"היציאה לשוק הפנויים־פנויות עם ילדים מתבגרים בבית מצד אחד, והורים בני 60 פלוס שחזרו לדאוג לילדיהם המבוגרים שכבר אינם נשואים מצד שני, מייצרת התמודדויות חדשות, דילמות וקשיים פחות מוכרים בספרות", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "הגבר או האישה שיוצאים לדייט ממילא חוששים, הם כמהים לקשר אבל מתאוששים מפרידה, ובנוסף נאלצים להתמודד עם תחושת הסביבה שזכותה ואפילו חובתה להתערב, ממניעים של דאגה ואהבה, כמובן. הסבתא יכולה לתהות למה האם יוצאת פעמיים־שלוש בשבוע ומשאירה את הילדים שוב לבד, הילדים חשים שהוריהם מתנהגים קצת כמותם – פתאום הם יוצאים ומבלים והנושא הזה הופך למשותף, וזה לא פשוט".

הכל חשוף

פריצת הגבולות הבלתי נמנעת הזאת עשויה לייצר סיטואציות מביכות למדי: הרצון הטבעי להתעורר יחד בבוקר, למשל, עלול להתנגש עם ההבנה שלילה משותף (כשהילדים אצל האקסים, מן הסתם) יסמן לכולם שהנה, בלילה הזה התרחש סקס.

"במצב כזה צצים קונפליקטים חדשים, בראש ובראשונה בין ההורים לילדיהם המתבגרים", אומרת שער־מנדל. "זה יכול להיות החשש שאבא ייצא ויחזור פגוע וכואב, או שאמא תהיה פתאום מאוד עסוקה בעולם שלה, אחרי שהקדישה את מרב זמנה לבית, וכמובן התהייה האם הם 'מתפרפרים' ומה המשמעות של זה. הכל חשוף, כולל החלקים הנשיים או הגבריים, האישיים, האינטימיים, המיניים, שבמצב רגיל של הורות זוגית נשארים פרטיים".

הילדים המתבגרים הם רק חצי מהבעיה. "מהצד השני ישנם ההורים המבוגרים, שכל עוד הילדים היו נשואים או בקשר התייחסו אליהם כאל 'מסודרים' והרפו מאחיזתם, אלא שהפיכתם לגרושים או פרודים מחזירה את הדאגה להם ואת לקיחת החסות. זה יוצר מצב מורכב שבו הם עלולים להתייחס לבתם, שאמורה להיות מפוקסת מאוד בגידול ילדיה, כאל מתבגרת בעצמה, רק בתוספת האחריות ההורית המוטלת עליה, מה שעומד בניגוד לרצון האנושי שלה עצמה להתרגש, ליהנות, להתפנק. ואז, בלי שבחרה בכך, אותה בת שהיא אם תחטוף ביקורת מכל הכיוונים".

הילדים המתבגרים, המזהים פתאום חלקים לא מוכרים בהוריהם המבלים, עלולים מצידם לחוש תחרות. לכאורה, הבן המחפש אהבה ואביו המחפש גם הוא עוברים דברים דומים. "בעיני הבן המתבגר, האב, גם אם הוא צעיר מספיק בעיני עצמו, נתפס כזקן, שאמור לעשות פחות חיים ממנו", אומרת שער־מנדל. הסיטואציה של הורה המחפש אהבה עלולה לערער את הביטחון בו כדמות יציבה שניתן לסמוך עליה. "מה שיקרה באינטראקציה בין ההורים לילדיהם תלוי מאוד ביחסים שנבנו לאורך השנים, ביכולת לקיים דיאלוג, בקנאה, במה שעובר על המתבגר עצמו. אם הוא בתקופה קשה, ההסתגלות שלו לשינוי אצל אביו או אמו תהיה קשה יותר".

נעימות ונחישות

כדי לעבור את תקופת ההסתגלות הזאת בשלום ואפילו בהנאה יש לפעול בנעימות אך בנחישות להשבת הגבולות שהיטשטשו. "חשוב להבהיר גם לילדים המתבגרים וגם להורים המבוגרים שזכותם למעורבות מוגבלת, שבסופו של דבר מדובר בהתרחשות ששייכת לתחום הפרט, ובעבודה נחושה ועקבית המסר יופנם בסופו של דבר. חשוב להשתדל לא לתת לרגשות האשם לגרום לפריצה מוגזמת של הגבולות ולמתן לגיטימציה, גם אם לא מדוברת, להתערבות יתר, מה שעלול לערער את הסמכות ההורית. השלב ההתחלתי של דייטינג וקשר יוצר מבוכה ובלבול, אבל זה רק שלב, והוא יעבור".

אפשר לדבר על זה, אבל לא לפרט. "אין סיבה לספר לילדים הכל", אומרת שער־מנדל. "גם כשנדמה להם שהם והוריהם באותה סירה – הם עדיין זקוקים להוריהם כהורים, לכן חשוב להחזיר את היציבות, עם הגמישות וההתאמות למצב החדש. גם המסר להורים המבוגרים צריך להיות מכבד אך בהיר – 'אני יודע/ת מה אני עושה, אל תדאגו לי', וכשזה נעשה נכון, זה ירגיע ויוביל לצמצום המעורבות. חוסר ביטחון, מצד שני, יעודד את ההתערבות הלא נוחה והלא מותאמת".

כדאי להחזיר את השיחה לתכנים רגילים ולגיטימיים כמו הסרט שראיתם בדייט. כשצצה מבוכה רצוי להימנע מתשובות של כן ולא על שאלות כמו "כבר שכבתם?" (אפשר לומר, למשל, "אנחנו בונים את הקשר, עובדים על הקרבה") ולהסביר במידת הצורך שיש חלקים פרטיים גם בחייהם של הורים.

"מותר לעגל פינות, לתת תשובות מעורפלות, לסמן את הגבולות. שאלה ישירה לא מחייבת מתן תשובה מלאה, ויש מקום להסבר בדבר האי־סימטריה, כמובן תוך העברת הערכים החשובים לנו כהורים: 'אני כאמא/אבא, מדריך/ה אותך, מלווה אותך בהתפתחות שלך מילד לנער, חשוב לי לדעת מה עובר עליך כדי לתמוך בך, וזה שונה כשזה מגיע אליי. אני כבר אדם בוגר ומנוסה'. אדם עם תפקיד הורי רשאי לחפש קשר זוגי, אלא שהחיפוש הלגיטימי והרצוי הזה אינו פוטר אותו, כמובן, מהאחריות ההורית. הוא אינו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו, אבל גם אינו אמור לשתף את ילדיו ו/או את הוריו בנעשה בחדר המיטות שלו".

יחסים סימביוטיים בין נשים בודדות באמצע החיים יכולים להיטיב עם שני הצדדים • אבל כשהן לא מסמנות גבולות, האידיליה עלולה להפוך לטרגדיה

שיר-לי גולן פורסם ב06.10.2016,

זה נשמע אידיאלי: רגע או שנתיים אחרי פרידה כואבת את מכירה מישהי במצב דומה, ופתאום הלבד כבר מאיים פחות, כי מצאת חברה חדשה, שהיא לא פחות מהסול־מייט שלך. אתן יוצאות יחד לסרטים ולהצגות, מטיילות יחד בארץ ובחו"ל, פוקדות יחד את התערוכות הכי מדוברות ואת המסעדות הכי מעודכנות, צוחקות יחד כמו שרק חברות טובות יכולות, בוכות יחד, מקטרות יחד ומקהות יחד את הבדידות. אבל מתישהו הסימביוזה הזאת תתפוצץ.

יחסים סימביוטיים בין נשים הם עניין די נפוץ. אולי זה בגלל הצמא שלנו לקשר, אולי בגלל קלות ההתחברות. ההישענות על חברות כזאת, שצומחת ברגע וכרוכה במעין התאהבות אפלטונית, יכולה להיות מועילה בשלבים מסוימים, לרוב באמצע החיים, כשהחריגות בחברה מבוססת זוגות מעצימה את הבדידות שבהיעדר הזוגיות. מועילה, אבל מסוכנת.

"בשונה מחברות מילדות, היחסים האלה צצים לרוב יש מאין, במפתיע, והם לא נבנים בהדרגה אלא שואבים לתוכם במהירות", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "יש היכרות והתלהבות ותשוקה לא מינית, כמובן, כשמדובר בנשים סטרייטיות, ופתאום הן מבלות המון זמן ביחד, ויש הרבה תחומי עניין משותפים, מילדים ובישולים ועד קריירה והכמיהה לאהבה, והשהות עם מי שנחווית כנפש תאומה מוחקת קצת את הבדידות וממלאת איזה חלל שנוצר כשהזוגיות נגמרה. היחסים הסימביוטיים האלה מגיעים עם מחויבות, נאמנות ובלעדיות, שהופכות אותם למעין תחליף לזוגיות, וזה עלול להיות בעייתי".

התלותית והטיפולית

הבעייתיות תתעורר כשנכנס לתמונה גבר, כשלאחת החברות נהיה קצת צפוף ומחייב מדי, כשאחת מהן מרגישה שכשהן יוצאות יחד לבלות גברים לעולם מתחילים רק עם האחרת, או כשאחת החברות יוצאת פתאום עם חברות אחרות ומעוררת את קנאתה של השנייה. "אם בתחילת היחסים האלה נדמה שזה כמו להיות במערכת יחסים זוגית, רק בלי הפגיעויות האופייניות, הרי שעם הזמן זה קורה, כי בניגוד לקשר רומנטי – כאן לא מדובר בשניים שמשלימים זה את זה אלא בשניים שהם דומים מאוד זה לזה, שהם במובן מסוים אחד. החפיפה הזאת מייצרת השוואות בלתי נמנעות, שבתורן עלולות לייצר קנאה ותחרות על אותם משאבים. לא פעם נשים שנשאבות ליחסים סימביוטיים הן נשים עם עוצמות, מה שמוביל בהמשך לכך שגם הבעיות שייווצרו יהיו עוצמתיות. אלה יכולות להיות תחושות של קנאה עזה, בגידה או נטישה מצד אחד ורגשות אשם מצד שני, וכיוון שזה קשר שהתחיל מתוך בדידות ונבנה על ריק, על כאב – כשהוא מתערער ישנה חוויה חוזרת של פגיעה, של 'הנה, גם זה לא עובד לי', וזה מכאיב".

בניגוד ליחסים זוגיים, שבהם מתחים ומריבות עשויים לפעמים להוביל לפיוסים חמים ותשוקתיים, במקרה של הקשרים החבריים התלותיים האלה אין פתחי ניקוז בסגנון מייק־אפ סקס כזה או אחר. ומה שנכון בגיל ההתבגרות – אז אנחנו יכולות להתקשקש שעות עם החברה הכי טובה ולעשות איתה הכל בלי להרגיש שזה מוגזם – פחות מתאים בגילי 40־50.

"בתחילת קשר כזה התחושה נהדרת, את חשה אהובה ובטוחה, ויש אנרגיה חדשה באוויר. מה עוד שיש משהו מיוחד ביחסי חברות בין נשים, היכולת הזאת לצחוק ולקטר יחד, לשתף בסודות אינטימיים. אלא שמשהו בקשר הסימביוטי גורם לא פעם לחנק של תכונות וצרכים של אחד הצדדים או שניהם. זה קורה לרוב לאנשים בעלי אופי תלותי, שמחפשים באחר משהו שחסר להם, וכאן אין השלמה אלא ויתור זמני שבסוף יתפרץ. הצד הטיפולי יותר בקשר עלול להתעייף ולרצות יותר שוויוניות, וגם הצד התלותי יותר עלול להתעייף מהמקום של הילדה הקטנה והנזקקת".

הפוטנציאל הזוגי

כדי להימנע מפיצוץ מכאיב כדאי לנסות להפוך חברויות חדשות כאלה ליחסים שוויוניים ואוטונומיים כבר מההתחלה, וכך לתת להם את ההזדמנות להחזיק מעמד. "זה אומר להימנע מאידיאליזציה של החברות", ממליצה שער־מנדל, "לא לוותר על האוטונומיה שלנו כפרטים בתוך הקשר, לזכור שהקשר מושפע מהערכים שאנחנו מייחסים לחברות, ושחברה טובה לא אמורה ולא יכולה למלא את החלל ולהפיג את הבדידות שאנחנו חוות בעקבות פרידה זוגית".

החברות הזאת יכולה לשמש כר ביטחון זמני, להקל על הבדידות, אבל לא למנוע אותה באופן מוחלט. "חשוב לוודא שהיא לא מונעת מאיתנו להכיר גברים ולנסות לממש את הפוטנציאל הזוגי שאליו אנחנו שואפות. שיחות הבהרה נעימות כאלה בתחילת הקשר ושמירה על מרחב אישי בתוכו עשויות למנוע פיצוצים עתידיים ולהבטיח שהקשר הזה ילווה אותנו שנים ארוכות, ובמידה".

פתאום רבים יותר, כועסים יותר ובעיקר: מרגישים שמשעמם. אז מה עושים עם תחושת המיצוי והמחנק? ואיך מפיחים חיים בזוגיות ותיקה ומנומנמת?

אריאל שער מנדל, פורסם ב11.05.2022.

דני ועופרה, נשואים והורים לשלושה ילדים, הגיעו אליי וסיפרו שהם עוברים בתקופה האחרונה משבר. ראיתי מולי זוג יפה, מטופח, בני 45 פלוס, שני מצליחנים. לא מזמן הם אפילו הגשימו חלום וקנו בית חדש.

לאן נעלם הריגוש?

כשביקשתי שיספרו מה השתבש, הם אמרו שכמעט הכל: לאחרונה הם רבים הרבה יותר, קצרים אחד כלפי השני, סוחבים על הגב המון משימות ובעיקר: משעמם להם. אין להם שום ריגוש.

זה, כמובן, לא נדיר. זוגות מגיעים לעיתים לתחושת "יחסינו לאן", שמלווה בלא מעט כאב: למה דווקא עכשיו, אחרי שהצלחנו לעבור הכל ביחד, מגיעה תחושת הריקנות המוזרה הזאת?

בני זוג חולקים לאורך השנים הראשונות המון אירועים שיש בהם עניין ואקשן ומייצרים ריגוש: הריצה אחרי הקריירה, גידול הילדים, תואר, ואז עוד תואר, ועוד עסק, ועוד תפקיד, והילד שגומר תיכון ומתגייס לצבא, והדאגה המשותפת לחייל הקרבי – והנה, אחרי שצלחנו הכל יחד, דווקא עכשיו, כשאפשר לנוח וליהנות מהפירות, מתחיל משבר שנושא תחושה שהקשר התרוקן. ואז נשאלת השאלה: מה קרה לנו?

אז מה באמת קרה?

המגפה שאחרי הקורונה

הקורונה אמנם הסתיימה, אבל הלונג קוביד שהיא הותירה מורגש היטב בתא המשפחתי. בתקופה האחרונה יותר ויותר זוגות מתמודדים עם משברים – לנוכח אתגרי הקורונה:
בני זוג שבילו אחד בתוך הנשמה של השני לאורך חודשים, עם לחץ כלכלי וילדים ללא מסגרות, הגיעו למצבי אלימות, ריבים קשים ומשפטים שנאמרו והותירו חותם. התחושה היא של מיצוי, של מחנק. ואז מגיע ה"אני לא יכול יותר". וגם ה"אני רוצה להיפרד".

מגיע לי

סיבה נוספת לדעיכת הקשר מחלחלת לאיטה כשכל אחד מבני הזוג מרגיש שהוא התפתח לאורך השנים, הביטחון והדימוי העצמי שלו התחזקו – והוא כבר פחות מוכן לוותר ולהשלים עם דברים שלגביהם עצם עין בעבר. תחושת ה"מגיע לי" מתעוררת, ואיתה הרצון בריגושים. זה הזמן שלי לטרוף את החיים. לנסות משהו חדש. ומאיפה מתחילים?
משמעות הקשר
כשאחד מבני הזוג אומר "משעמם לי", צריך לבדוק אם מדובר בריקנות פנימית או בהתרוקנות של הזוגיות: האם זו הירדמות בשמירה של בני הזוג, שמתייחסים זה לזו כאל מובן מאליו? מה שבטוח הוא, שצריך 'אין' כדי להרגיש 'יש'. אנשים מרגישים ריגוש כשהם יודעים מה זה 'אין ריגוש'.אחרי חודשים שבהם הם הסתובבו בבית 24/7 בפיג'מה, בלי חברים, בלי בילויים, בלי מפגש עם קולגות בעבודה, שחיקת הזוגיות היא דרסטית. נתחיל מלזהות אותה ואת המקור שלה, נכיר בקיומה אצלנו בבית – ומשם נתקדם.

(אריאל שער מנדל)

אז מה עושים?

תסתכלו לבעיה בעיניים בלי לטאטא אותה מתחת לשטח, כי זה רק יחמיר את הקושי.
נסו לזהות מה באמת חסר לכם: התשוקה? המשמעות? הסקס? תשאלו את עצמכם על מה אתם מוכנים לוותר ומה החלל שכל כך חסר לכם.
אל תקפצו לצעדים קיצוניים – כמו חילופי זוגות ויחסים פתוחים. זה עלול לדרדר את הקשר עוד יותר.
תעשו יחד דברים משמעותיים וכייפיים. כן, לעצמכם, לא רק עם הילדים.
הקטינו את פערי האינפורמציה הרגשית. דברו על פחדים, חוויות ורגשות, לא רק על דברים משמחים וענייניים.
המשיכו לגעת פיזית. גם אם אין מיניות, אל תוותרו על חיבוקים, נשיקות וליטופים. שבו יחד לראות סרט, תאכלו יחד, תניחו ראש על כתף. אלה דברים קטנים שמחזקים את הקשר.
הקפידו על התפתחות אישית. לכו ללמוד, תירשמו לחוג – ואז תחזרו הביתה מלאים יותר ותוכלו לספר, לשתף וליצור חוויה רגשית טובה.
אל תתביישו לדבר על הרצונות שלכם, גם אם הם נועזים. כשמתביישים – אתם מכבים משהו שיכול להיות טוב.
תכניסו צחוק למערכת היחסים. לכו לסטנדאפ. לקומדיה טובה. גייסו הומור עצמי ותצחקו ביחד.
מצאו קהילה וחוג חברתי. הירשמו לקבוצת טיולים, תיפגשו עם אנשים שמתאימים לכם, צרו חברויות שיכניסו תוכן לזוגיות שלכם.

אריאל שער מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת

גם בזוגיות חשוב לשמור על מרחב פרטי משלכם • אבל יש כמה עניינים אישיים שהסתרתם עלולה להיות הרסנית

שיר-לי גולן, פורסם ב31.5.2018.

כשהצרפתים מדברים על גן פרטי, הם מתכוונים לשמירה על הפרטיות במה שקשור לפנטזיות, מאוויים וצרכים של בני זוג, ומדגישים שזה לא מתנגש באותנטיות וביושר. הגן הפרטי חיוני לקשר הזוגי כדי לשמור על תחלופת אוויר רגשי ראויה ונחוצה. אבל אסור שייכנסו אליו הסודות הגדולים, שברור כי אם יתגלו יערערו את יסודות המבנה הזוגי באופן בלתי הפיך.

"כשם שלא צריך לומר כל מה שרוצים בשם ערך הכנות, מתוך התחשבות באחר המשמעותי ומתוך ההבנה שלא בהכרח מה שטוב לי יעשה גם לו טוב, כך צריך להיזהר משמירת סודות גדולים, שעתידים להפר לחלוטין את הסטטוס קוו של הקשר", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "יש מצבים שבהם בני הזוג לא מעוניינים לדעת הכל זה על זה, בין השאר כדי להימנע מהדיסוננס הקוגניטיבי שהם עלולים לחוות, וזה בסדר. כל זוג מתנהל לפי חוזה שחלקו סמוי וחלקו גלוי באשר למה פרטי ומה משותף, מה מותר וחשוב לספר ומה לגיטימי לשמור לעצמנו. לפעמים הדברים מדוברים ומודעים ולפעמים לא. חשוב לזכור שהחוזה הזה לא כולל סודות דרמטיים, כמו למשל ילד מחוץ לנישואים מהתקופה שקדמה להיכרות, חובות גדולים, ירושה גדולה, וכמובן חיים כפולים ונסתרים הכוללים משפחה אחרת במקום אחר. הדברים האלה יכולים להתגלות גם אחרי שנים רבות וכשהם מתגלים הקרקע נשמטת מתחת לרגליים, הכל משתנה, והמחיר עלול להיות כבד מאוד, עד כדי התפרקות הקשר".

תג מחיר

לכולנו יש סודות, זה אנושי. גם זוגות שמתהדרים בשקיפות מלאה שומרים מן הסתם על עמימות בנקודות מסוימות ביחסיהם, גם אם אינם מודים בזה. אבל הסודות הדרמטיים האלה מכבידים מאוד ועלולים לפגוע גם בבריאות הנפש של השומרים עליהם, שיחיו עם רגשות אשם ופחדים קבועים. הסודות הקשים והמזיקים סובבים לרוב סביב התמכרויות, מחלות נפש, כספים, זהויות מיניות, המקורות המשפחתיים. לעומתם, ישנם סודות לגיטימיים: רגשי נחיתות או קשיי התמודדות אחרים, מהסוג שאדם כותב לעצמו ביומן הפרטי שלו, הם סודות לא נעימים מטבעם, אבל הם לא יכניסו את היחסים ללופ הרסני אם וכאשר יתגלו.

כדרכם של סודות, ככל שהם מוסתרים במשך יותר שנים כך קשה יותר לחשוף אותם, ורשת השקרים שנועדה להסתירם מסתעפת והולכת, מסבכת את שומרי הסוד וגורמת לגילוי להיות מהמם וקשה הרבה יותר לעיכול. "טיבם של הסודות הגדולים האלה, שהם הופכים לשקרים גדולים, מקבלים נפח ומצמיחים שורשים ולכן גם גוזלים המון אנרגיה", אומרת שער־מנדל. "ואז, כשהם מתגלים, הצד שהדברים הוסתרו מפניו פגוע מאוד ולא רק מהסוד הגדול עצמו – אלא מעצם ההסתרה שנמשכה שנים. היא עצמה מערערת לא פעם הרבה יותר מהסוד עצמו, כיוון שהיא כרוכה בהבנה שהחיים המשותפים התנהלו בעצם בשקר. הסודות הגדולים האלה פוגעים בזוגיות עוד בטרם הם מתגלים, משום שמי ששומר על סוד גדול כזה חושש לספר עליו ומאוים מהמחשבה שאם יספר – יאבד אדם יקר לו. הדבר פוגע בדימוי העצמי שלו ומתוך כך גם משטיח את היחסים ופוגע במהות שלהם. הווידוי על הסוד אמנם מקל ומשחרר מעט מהמתח התמידי, אבל הוא בהכרח מכניס את בני הזוג לקונפליקטים קשים, שתג המחיר המוצמד אליהם גבוה".

משבר אמון

שומרי הסוד יסבירו שלא סיפרו קודם כדי להגן על האדם היקר להם, כדי למנוע כאב ולשמור על היחסים. ואכן בפועל מוביל הגילוי להצפה של כאב ופחד אצלו ואצל הפרטנר ההמום, ומחייב את שני הצדדים להתמודד עם משבר אמון עצום. אבל גם ההסתרה עצמה מזיקה ומובילה לריחוק בלתי נמנע.

"כשמחליטים לספר ולא מחכים שסוד גדול כזה יתגלה מעצמו, חשוב לספר הכל ולהימנע מסיפור חלקי בלבד", אומרת שער־מנדל. "זה חשוב, כי האמון נשבר וגילוי פרטים נוספים שקשורים לאותו סוד בהמשך הדרך יקשה מאוד על שיקום האמון. מומלץ מאוד להיעזר באנשי מקצוע בנושא הזה, גם כשנוקטים יוזמה ומספרים וגם כשהדברים מתגלים מעצמם. בשני המקרים חשוב לדבר כמה שיותר, לקבל אחריות על הסוד ועל הסתרתו ולהסביר ככל האפשר. לכאורה זאת יכולה להיות הזדמנות לבניית אמון חדש על בסיס חוזה זוגי חדש ואותנטי יותר, אלא שמדובר בתהליך ממושך מאוד ויש היוצאים ממנו בשן ועין. כדי למנוע את זה נדרשת עבודה קשה ומתישה עם הכנה משמעותית, שתאפשר אולי את שיקום האמון שנהרס".

ויש נושאים שמוטב פשוט להתוודות עליהם מראש, ממש בתחילת הקשר. אם למשל אינכם רוצים להביא לעולם ילדים, אתם בתהליך חזרה בתשובה או כל עניין עקרוני אחר – ספרו על כך מראש. "חשוב שצרכים מהותיים, ערכים ותוכניות לעתיד לא יוסתרו כבר מהשלב הראשון של הקשר. מגיע לשני הצדדים לדעת למה הם נכנסים".

פתאום רבים יותר, כועסים יותר ובעיקר: מרגישים שמשעמם. אז מה עושים עם תחושת המיצוי והמחנק? ואיך מפיחים חיים בזוגיות ותיקה ומנומנמת?

אריאל שער מנדל, פורסם ב11.05.2022.

שיר-לי גולן, פורסם ב31.12.2016

חשוב ללמוד לאהוב את ילדיהם של בני הזוג בפרק ב', אבל איך עושים את זה? • לוקחים את הזמן, קובעים מסגרות לשיחה כנה וממש משקיעים בקשר

אחרי חודשיים או שנה, כי כבר ממש מתחשק או כי בן הזוג לוחץ, בשלב כלשהו בפרק ב' מגיע הרגע שבו צריך לפגוש את הילדים. אפשר להניח על השולחן באגביות עוגה טובה שתגרום להם לחייך, אפשר להתלוצץ יחד בקלילות על חשבון ההורה שהוא גם בן הזוג, ומתישהו – חשוב ללמוד לאהוב אותם.

"כולנו גדלנו על ארכיטיפ האם החורגת המרושעת, הקנאית, המפחידה והמסוכנת", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל, "והמבנה המופנם הוא עדיין שהמשפחה הרגילה – אבא, אמא וילדים – היא הדבר הנכון והבטוח, וכל הרכב משפחתי אחר, שכולל 'הורים חורגים', נתפס כרע ומאיים. זה משפיע עלינו ברמה עמוקה, גם ביודענו שהמשפחה המודרנית שונה מבעבר, אלא שאי־אפשר להתעלם מהעובדה שעם העלייה בשיעורי הגירושים, הורים רבים מגדלים ילדים שאינם ילדיהם, וילדים רבים גדלים בבתים עם הורה אחד משניים שאינו ההורה שלהם".

המצב החדש דורש גם צורת חשיבה אחרת. "כשגבר או אישה מתאהבים במישהו ורוצים לחיות איתו ויש לאדם הזה ילדים, נשאלת השאלה אם יש לפרטנר הזה הבשלות והמסוגלות להפוך את נוכחותם של הילדים בחיי אהובם לחלק אינטגרלי מהאהבה שהם חשים כלפיו ולא להתייחס לעצם קיומם כאל עניין שולי. בנוסף, חשוב להבין שהעובדה שהתאהבנו בהורה של הילדים האלה לא אומרת שתהיה התאהבות מיידית בהם, ועוד יותר מזה – שהם יתאהבו בנו".

האהבה לילדי בן הזוג והזכייה באהבתם אפשרית, אבל אינה אוטומטית. "כדי שזה יקרה חייבים להבין, לעומק, שזה מבוסס על החלטה בשלה ושקולה להיכנס לקשר עם אדם שהוא הורה", אומרת שער־מנדל. "שמדובר בתהליך שלוקח זמן ושעלול להיות כרוך באירועים ובתחושות לא תמיד נעימים ופשוטים, ושאהבה, אם וכאשר תגיע, תתבסס על היכרות ו'ביחד' ויצירת תשתית של כבוד הדדי ורגישות. לא מספיק לומר לעצמנו או לפרטנר 'יהיה בסדר', צריך ללמוד להסתדר עם הילדים, לחיות לצידם מתוך כבוד אליהם ולהורה האחר שלהם, ולבנות את הקשר בהדרגה".

המשפחות המשולבות, המורכבות הללו, שונות זו מזו, ולהרכבים המגוונים יש בהכרח השפעה על הדינמיקה: אם המגדלת את ילדיה ומנסה להכניס הביתה את בן זוגה שונה מאם שילדיה גדלים אצל אביהם, וגם מאם שחולקת משמורת משותפת עם האקס או מאב שזה מצבו. המצב שונה במקרה שרק לאחד מבני הזוג ילדים וגם אם הם מביאים לעולם ילדים משותפים".

הדוד הטוב

מה עושים כדי שזה יצליח? לשער־מנדל יש כמה המלצות חשובות:

• מתחילים מקבלת החלטה בוגרת ולא אגבית שחשוב להשקיע בקשר הזה, מתוך הבנה שאם בחרת לאהוב אדם שהוא הורה, אתה לוקח את כל החבילה.

• בוחנים יחד איזה סוג של קשר רוצים ליצור, מתוך הבנה ברורה שאין כוונה ו/או יכולת להחליף את ההורה האחר והמטרה היא להיות מבוגר נוסף במערכת, שעשוי להפוך למשמעותי עבור הילדים. הניסיון להיות תחליף להורה השני נידון לכישלון ועלול ליצור מתחים, ניכור ונזק לילד, שיחוש בשלב כלשהו שאינו אהוב.

• החשיבה צריכה לכלול גם את אופציית ההורה (החורג) במשרה מלאה ואת האפשרות להיות מעין דוד טוב, שאכפת לו ויכול לייעץ ואפשר לדבר איתו, אבל הוא אינו המחנך. קשר מסוג זה הוא המומלץ, אולם יש לזכור שהוא יכול להתבסס על כבוד ואמון שנבנים עם הזמן, ושהוא אינו כולל את מלוא הכלים המצויים בידי ההורים.

• נכנסים למשפחה בהדרגה, קוראים את המפה ומבינים אותה, מזהים רגישויות ונוהגים בזהירות, תוך הימנעות מודעת ומכוונת מיצירת שינויים מהירים.

• מקבלים כפשוטם, עניינית, משפטים כמו "את/ה לא אמא/אבא שלי", בלי להיעלב, ועונים בסגנון "זה נכון, אבל עדיין אנחנו חיים יחד ואכפת לי ממך".

• מגייסים את כל הסבלנות והטקט שאפשר.

• מבינים שיש קונפליקטים בלתי־נמנעים, שהרי לכל משפחה ההרגלים, ההדגשים והכללים שלה.

כללי התנהלות

וכרגיל, הכי חשוב לדבר על הכל. "המצבים האלה מחייבים תקשורת ושיחות זוגיות ומשפחתיות לטובת הגדרת תפקידים והרכבת כללים", מוסיפה שער־מנדל, "ואפשר להיעזר בתרגיל הקלירינג, שבמסגרתו פעם בשבוע המשפחה יושבת יחד וכל אחד מציין שני דברים בדינמיקה המשפחתית שלא עבדו מבחינתו באותו שבוע ושניים שכן, בלי שהאחרים מגיבים, ואחר כך מדברים על רגשות. מתוך השיחות המובנות האלה אפשר ליצור יחד כללי התנהלות שיקלו על כולם".

בנוסף מומלץ להקדיש לילדי בן/בת הזוג תשומת לב, לבלות יחד, להתעניין במה שמעסיק אותם (מבחן, משחק), לחפש את הדברים הטובים בהם ובהתנהגותם ולהביע הערכה ותודה, לכתוב להם פתקים קטנים של תשומת לב וחיבה מדי פעם, לקבל את ההבדלים מתוך כבוד ולמצוא דרך אותנטית להביע חום — באמצעות חיבוק, חיוך או אמירה נעימה. במקביל חשוב להמשיך להשקיע ברצינות בזוגיות, שלמענה בעצם עמלים על בניית הקשר עם הילדים, לקחת פסקי זמן לבילוי זוגי וגם למצוא זמן פרטי בתוך כל העומס הזה כדי לא להפוך לקורבנות ולחוש מרוקנים.

"אין טעם לנסות להעתיק את המשפחה הגרעינית ולעשות 'כאילו'", מסכמת שער־מנדל. "חשוב להבין שנבנית פה משפחה אחרת וללמוד לראות את החיוב בכך שיש כמה דמויות בוגרות בחיי הילדים ושיש הרבה ילדים בסביבה. המחשבה על הקשיים שהילדים עצמם עוברים עשויה לעורר אמפתיה כלפיהם וזה חשוב. לפעמים כדאי להיעזר בטיפול כדי להתמודד עם התחרות הלא פורמלית על זמן, כסף, הערכה, תשומת לב ואהבה, עם התחושה שאנחנו קצת שקופים במערך הנבנה הזה והקושי למצוא בו את מקומנו. זה לוקח זמן, יותר משנה בדרך כלל, עד שהיחסים נעשים סבירים ואפילו נעימים, אבל אם זה מצליח זאת חוויה טובה ומעצימה".

שיר-לי גולן, פורסם ב06.07.2017

כל מיני מחשבות שונות ומשונות חולפות להן בראשנו במהלך האקט המיני • אבל אם מתכווננים נכון, אפשר להיעזר בהן כדי למקסם את ההנאה.

בראש שלנו עשויות להתרוצץ במהלך קיום יחסי המין פנטזיות מלהיבות, או דווקא הרהורים אחרים לגמרי. נהוג להניח שהמוח מתרוקן מתוכנו כדי לאפשר לתאוות הבשרים להשתלט על ההוויה כולה, אבל זה רחוק מאוד מהמציאות.

"האמונה שבזמן הסקס אנחנו מרוכזים במאה אחוז בחוויה החושית, בתשוקה וברגש, לכן לא קורה כלום בראשנו, מוטעית", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "הראש הוא איבר המין הכי חשוב, אלא שגם בזמן האקט המיני עולות בו מחשבות שונות ומגוונות, כאלה שעשויות להדליק אותנו או דווקא לכבות את החשק, כאלה שקשורות לבן הזוג או לא, כאלה שקשורות לסקס וכאלה שממש לא. וכמובן, זה עשוי להיות מסקרן מאוד".

כעסים וספקות

בין המחשבות שתורמות לעוררות המינית ולגירוי נמצאות פנטזיות על בן הזוג או על אחרים, הבזקי זיכרון מאירועים מיניים קודמים וגם תכנים מיניים לכאורה מביכים, בעיקר כשהם אינם עומדים בסטנדרטים המצפוניים שלנו (לדמיין את השכן מלמעלה מחליף את הבעל, למשל). אלה אולי לא ינעמו לאחר (אם יידע על קיומם), אבל הם בהחלט עשויים להועיל לנו. מנגד יש מחשבות שפעולתן הפוכה – על ערימת הכביסה שמחכה נואשות לקיפול, על הפרויקט המתיש בעבודה ועוד.

"הראש בורח למחוזות השגרה והיומיום מסיבות שונות", אומרת שער־מנדל. "זה יכול לקרות משום שהסקס עצמו קצת משעמם ואנחנו לא נהנים מספיק כדי להיסחף לתוכו ולהיות מרוכזים בו, אבל גם במצבים שבהם הקשר הזוגי עצמו לא מספיק טוב וישנם כעסים לא מדוברים וספקות, שמקשים עלינו להתמסר לחוויה האינטימית והופכים את המחשבות למעין פתחי מילוט, שמאפשרים לנו לא להיות באמת עם בן הזוג. זה יכול לקרות כתוצאה מכעס נקודתי ורצון להעניש את הפרטנר, או במצבים שבהם אין בכלל תשוקה כלפיו והניתוק הזה במחשבות מאפשר לנו להיות שם גופנית ותו לא. במקרים אחרים הניתוק הזה הוא תוצאה של קומפלקס סביב נושא הסקס, למשל בגלל טראומות, בלי קשר לטיב היחסים הזוגיים עצמם".

זה אמנם לא מומלץ, אבל זה טבעי, בעיקר כשמדובר במערכת יחסים ממושכת. "כשיש חיים משותפים שלמים, הסקס הוא חלק מהמארג היומיומי המשותף, וטבעי שתהיה זליגה בין תכנים, גם כשהסקס עצמו בסדר גמור".

יש הבדל בין המחשבות שמעסיקות גברים לאלה שמעסיקות נשים. "כולם משתמשים לפעמים בפנטזיות כדי להגיע לגירוי או לשמור עליו", אומרת שער־מנדל. "גברים נעזרים לא פעם במחשבות נוגדות תשוקה כדי שיוכלו להמשיך להתעלס, כדי לצמצם את הגירוי ולהשהות את הגמירה. המחשבות אצלם נוטות להיות בעלות אופי הישגי בחלק מהמקרים, בסגנון 'האם היא נהנית?'. נשים, למרבה הצער, נוטות לחשוב על הנראות שלהן בזמן המעשה, להיות מוטרדות מקפלי שומן ומסימני מתיחה, מאפשרות להיריון לא רצוי, מנוכחות הילדים בחדר הסמוך או מעתיד הקשר. אצל בני שני המינים צצות לעיתים קרובות מחשבות שלא ברור מאיפה הן צצו פתאום, דברים הזויים שמרגישים קצת כמו חלום".

מחקר בריטי שבחן את הנושא העלה כי גברים נוטים להיות עסוקים יותר באקט עצמו ובהנאה ממנו, בשעה שנשים לרוב נשארות יותר מחוברות למציאות, לפחות עד רגע האורגזמה. ברגעים שלפני, ינדדו המחשבות הנשיות למחוזות ה"הוא עושה את זה מהר מדי, הוא מפספס אותי". עם זאת, לפי המחקר, נשים מקדישות מחשבה בזמן אמת לגורמי משיכה דוגמת זרועותיו של הגבר והן מושפעות מאוד מהבל פיו, לטוב ולרע.

פתחי מילוט

המחשבות בזמן הסקס שומרות עלינו – הן אלה שמסייעות לנו לברוח מהסיטואציה או למקסם את ההנאה ממנה. באופן טבעי, כל רגש שאנחנו חווים מתורגם למילים ולמחשבות, לכן כדאי להיעזר במחשבות ולהתכוונן להנאה. "כשהמטרה של המפגש המיני היא הנאה אין טעם להיבהל מזה שצצות מחשבות", אומרת שער־מנדל, "אבל אפשר וכדאי לכוון אותן, להתכוונן לעונג, לפקס את עצמנו לתוך החוויה כדי ליהנות ממה שקורה כאן ועכשיו".

כדאי לשתף את הפרטנר בתכנים שצצים לנו בראש תוך כדי? זה לא מעליב?

"בדרך כלל הפרטנר ממילא מרגיש כשמי שאיתו עסוק במחשבות, בעיקר כשהמחשבות האלה מכבות. בזוגיות מבוססת וטובה אפשר לצחוק על זה קצת ביחד ולחזור למגרש התשוקה באמצעות התכווננות משותפת, לכן מוטב להודות בכך כשזה קורה ולא לספר סיפורים. לרוב, הדינמיקה הזוגית היא כזאת שמשפט נכון ומדויק שנאמר ברגע שזה קורה עוזר למחשבות הלא רלוונטיות להתפוגג. זו יכולה להיות מחמאה, התנצלות זריזה או מגע שתמיד עובד. כמובן, אם מדובר בזוגיות קונפליקטואלית והמחשבות האלה בזמן מעשה הן פתחי המילוט של הנפש – סביר שלא יהיה שיתוף, כי המטרה מראש היא להשאיר את הראש המקום היחיד שאינו חשוף בפני האחר".

מה עושים כדי לקיים את ההחלטות הזוגיות החשובות שאנו מקבלים ביחד? • קודם כל, מתחילים בקטן

שיר-לי גולן, פורסם ב16.06.2016

קצת כמו ההחלטות להפסיק לעשן/להתחיל דיאטה/לסדר את הארון, שמתקבלות בין אדם לבין עצמו ומתנפצות על קיר החיים עצמם, כך גם החלטות זוגיות שונות מוצאות יותר מדי פעמים את דרכן לפח האשפה של ההיסטוריה מלאת החלומות והציפיות הלא ממומשים. בסיומה של שיחת יחסינו לאן מזדמנת מתקבלת ברוב טקס ההחלטה לבלות יותר ביחד, לעזור יותר זה לזה, להפתיע זה את זה במחוות רומנטיות קטנות, להשתדל. הכוונה ישנה, גם הרצון הטוב, אבל משהו משבש את התוכניות היפות – ולא במקרה.

"ההשקעה ההדדית האופיינית לשלבי תחילת הקשר הזוגי, שמתחיל בהתאהבות, אינה כרוכה במאמץ", מסבירה המטפלת הזוגית והמינית אריאל שער־מנדל. "אנחנו רוצים לשמח זה את זה ועושים כל מה שנדרש לצורך העניין בקלות, בהנאה ובלי שום תחושה של עבודה. אלא שעם הזמן האנרגיות הולכות באופן טבעי ומתחייב למקומות אחרים, ההשקעה בזוגיות פוחתת, ועל פני השטח מצטברים אכזבות, הענשות ודם רע. בשלב הזה בדרך כלל מתקיים איזשהו דיאלוג שבו מקבלים הפרטנרים החלטות שונות שתכליתן אחת – לשנות משהו כדי שיהיה טוב יותר. זה יכול להיות לצאת יותר, לעשות יותר סקס, לסייע יותר במטלות הבית, לצעוק פחות על הילדים או זה על זה, לבזבז פחות כסף, לחזור מוקדם יותר מהעבודה, לבקר יותר את הורי האחר. כל ההחלטות האלה במקומן, הן טובות ונכונות, אבל הבעיה היא שלרוב זה מחזיק שבועיים־שלושה ואנחנו חוזרים לסורנו, להתנהגות שפוגעת באחר ובקשר עצמו".

זאת הנקודה שכולם מכירים, שבה הנטייה היא לחוות ייאוש, לאבד את האמונה שאנשים יכולים להשתנות, שמצבים יכולים להשתפר. העובדה שגם ההחלטות האישיות שלנו אינן מיושמות לאורך זמן מבהירה בקלות מדוע כשזה מגיע להחלטות זוגיות, היישום מורכב הרבה יותר. "הרצון לשנות נובע מהצורך האנושי להרגיע משבר, לרצות את בן הזוג או את המשפחה, להתאים את עצמנו לנורמה ולסדר את המציאות כך שתתאים לתמונה המופנמת שיש לכל אחד מאיתנו לגבי זוגיות", אומרת שער־מנדל, "אבל חשוב לבדוק לעומק למה הבטחנו מה שהבטחנו ולמה לא קיימנו".

לעצור את המשחק

הסיבות לאי־קיום הבטחות שונות ומגוונות:

1. אמונות מופנמות שמחבלות בניסיון לשנות. בהן "זוגיות לעולם נכשלת בסוף", "אני לא ראוי/ה לאהבה". חוסר האמונה ביכולת להצליח ולאהוב גורם לתחושה שאין טעם להתאמץ ולהשתדל, כיוון שזה ממילא לא יצליח.

2. הפחד להצליח מול המורכבות שייצור השינוי המיוחל. למשל, "אם הזוגיות תהיה טובה נצטרך להתחתן", כלומר להתחייב לקשר, לעמוד בציפיות הפרטנר, וזה עלול להיות מלחיץ, עד כדי העדפה להיצמד לאזור הנוחות, גם במחיר ויתור על התפתחות.

3. הצורך לשמור על האני. במקרים האלה כישלון ההחלטה הוא תוצאה של אסטרטגיה, של הרצון להוכיח שהשינוי בלתי־אפשרי כיוון שזהו המקום היחיד, לתחושת הפרט, שבו הוא יכול להישאר הוא עצמו. הציפייה מהפרטנר שיקבל אותנו "כמו שאנחנו" עלולה להוביל למאבקי כוחות לא פשוטים, שכן במקום להגיד מראש "לא" להחלטה, הוא יגרום לה להתמסמס לאיטה, ובאופן מתסכל ביותר.

4. חוסר רצון הדדי להגיע למחויבות ממשית. זה אמנם משותף לשני בני הזוג, אבל בהכרח מייצר תחושת זיוף בתוך הקשר.

5. רמייה עצמית שנובעת מהדחקת הבעיות העמוקות יותר. בסגנון "אם רק אוריד יותר את הזבל, הכל בינינו יהיה מושלם". כן, בטח.

6. ריקוד זוגי של מי שחווים פחד מבליעה ופחד מנטישה. ולכן מעדיפים להתנהל במרחב שבין ריחוק לקרבה, רדיפה ונרדפות.

7. חשש מאקטיביות. גם במחיר תחושות של קורבנות וכישלון.

"אם הזוגיות טובה, סביר שההחלטות הזוגיות האלה ייושמו ויובילו לשיפור ולארגון מחדש של הזוגיות, הציפיות ממנה והעבודה עליה", אומרת שער־מנדל. "אם זה לא קורה, ההחלטות האלה לא יעבדו, ואז צריך לעצור את המשחק ולהבין מה באמת לא עובד בזוגיות הזאת. ייתכן שיש קושי במחויבות לתהליך, כיוון שיש ברקע כעסים אחרים, לבטים, חוסר יכולת לסלוח על חטאי עבר ועוד. התקיעות מחייבת הבנה של הגורם העמוק לה ומה היא משרתת. לפעמים הרצון להיות יחד לא מספיק, שכן יש חלקים אחרים שלא נלקחים בחשבון, קולות שלא באים מספיק לידי ביטוי וזקוקים לעיבוד ולתשומת לב. ולפעמים מטרת התקיעות היא להביא את הקשר אל סופו בצורה פסיבית".

לחזק את האמונה

כדי שהתוצאה תהיה אחרת, הרסנית פחות, נדרשת עבודה עצמית וזוגית, לעיתים בסיוע איש מקצוע. "כדאי להבין מהו השינוי שאנחנו מעוניינים להשיג ומהי מטרת־העל שלו", אומרת שער־מנדל. "לפתח מודעות לדפוסים המופנמים שלנו, אבל גם לחזק את האמונה ששינויים הם דבר אפשרי ולקחת אחריות על החיים כדי לשנות, למרות אותם דפוסים. מעבר לזה, צריך להפסיק לראות בשני את האשם, השולט, ולהתחיל להתייחס אליו כאל פרטנר אמיתי ולדבר, בכנות ובפתיחות, על הדברים שהיינו רוצים לשנות".

אחרי שהבנתם מה מחייב עבודה ולמה, היא ממליצה על פתיחה מינורית.

"לבחור משימה קטנה אחת, כזאת שאפשר להצליח בה, כדי לחוות הצלחה שתדרבן להמשיך, וכמובן, לאפשר לשני הצדדים לבטא את רצונם ואת דרכם לביצוע השינוי, כדי שהדברים יהיו אותנטיים ומכאן שיוכלו להמשיך לקרות. אם הוא יביא לה פרחים פעם בשבוע בלי שהוא מאמין בזה, זה ייכשל.

"העשייה חייבת להיות תוצר של דיבור רגשי, אמיתי, ולא של מפרט טכני כלשהו. ככל שנהיה צנועים וסלחנים יותר כלפי הפרטנר, כך הסיכוי להצליח ולשנות באמת יגדל". •