חנקת, אחותי (ידיעות אחרונות)

יחסים סימביוטיים בין נשים בודדות באמצע החיים יכולים להיטיב עם שני הצדדים • אבל כשהן לא מסמנות גבולות, האידיליה עלולה להפוך לטרגדיה

שיר-לי גולן פורסם ב06.10.2016,

זה נשמע אידיאלי: רגע או שנתיים אחרי פרידה כואבת את מכירה מישהי במצב דומה, ופתאום הלבד כבר מאיים פחות, כי מצאת חברה חדשה, שהיא לא פחות מהסול־מייט שלך. אתן יוצאות יחד לסרטים ולהצגות, מטיילות יחד בארץ ובחו"ל, פוקדות יחד את התערוכות הכי מדוברות ואת המסעדות הכי מעודכנות, צוחקות יחד כמו שרק חברות טובות יכולות, בוכות יחד, מקטרות יחד ומקהות יחד את הבדידות. אבל מתישהו הסימביוזה הזאת תתפוצץ.

יחסים סימביוטיים בין נשים הם עניין די נפוץ. אולי זה בגלל הצמא שלנו לקשר, אולי בגלל קלות ההתחברות. ההישענות על חברות כזאת, שצומחת ברגע וכרוכה במעין התאהבות אפלטונית, יכולה להיות מועילה בשלבים מסוימים, לרוב באמצע החיים, כשהחריגות בחברה מבוססת זוגות מעצימה את הבדידות שבהיעדר הזוגיות. מועילה, אבל מסוכנת.

"בשונה מחברות מילדות, היחסים האלה צצים לרוב יש מאין, במפתיע, והם לא נבנים בהדרגה אלא שואבים לתוכם במהירות", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "יש היכרות והתלהבות ותשוקה לא מינית, כמובן, כשמדובר בנשים סטרייטיות, ופתאום הן מבלות המון זמן ביחד, ויש הרבה תחומי עניין משותפים, מילדים ובישולים ועד קריירה והכמיהה לאהבה, והשהות עם מי שנחווית כנפש תאומה מוחקת קצת את הבדידות וממלאת איזה חלל שנוצר כשהזוגיות נגמרה. היחסים הסימביוטיים האלה מגיעים עם מחויבות, נאמנות ובלעדיות, שהופכות אותם למעין תחליף לזוגיות, וזה עלול להיות בעייתי".

התלותית והטיפולית

הבעייתיות תתעורר כשנכנס לתמונה גבר, כשלאחת החברות נהיה קצת צפוף ומחייב מדי, כשאחת מהן מרגישה שכשהן יוצאות יחד לבלות גברים לעולם מתחילים רק עם האחרת, או כשאחת החברות יוצאת פתאום עם חברות אחרות ומעוררת את קנאתה של השנייה. "אם בתחילת היחסים האלה נדמה שזה כמו להיות במערכת יחסים זוגית, רק בלי הפגיעויות האופייניות, הרי שעם הזמן זה קורה, כי בניגוד לקשר רומנטי – כאן לא מדובר בשניים שמשלימים זה את זה אלא בשניים שהם דומים מאוד זה לזה, שהם במובן מסוים אחד. החפיפה הזאת מייצרת השוואות בלתי נמנעות, שבתורן עלולות לייצר קנאה ותחרות על אותם משאבים. לא פעם נשים שנשאבות ליחסים סימביוטיים הן נשים עם עוצמות, מה שמוביל בהמשך לכך שגם הבעיות שייווצרו יהיו עוצמתיות. אלה יכולות להיות תחושות של קנאה עזה, בגידה או נטישה מצד אחד ורגשות אשם מצד שני, וכיוון שזה קשר שהתחיל מתוך בדידות ונבנה על ריק, על כאב – כשהוא מתערער ישנה חוויה חוזרת של פגיעה, של 'הנה, גם זה לא עובד לי', וזה מכאיב".

בניגוד ליחסים זוגיים, שבהם מתחים ומריבות עשויים לפעמים להוביל לפיוסים חמים ותשוקתיים, במקרה של הקשרים החבריים התלותיים האלה אין פתחי ניקוז בסגנון מייק־אפ סקס כזה או אחר. ומה שנכון בגיל ההתבגרות – אז אנחנו יכולות להתקשקש שעות עם החברה הכי טובה ולעשות איתה הכל בלי להרגיש שזה מוגזם – פחות מתאים בגילי 40־50.

"בתחילת קשר כזה התחושה נהדרת, את חשה אהובה ובטוחה, ויש אנרגיה חדשה באוויר. מה עוד שיש משהו מיוחד ביחסי חברות בין נשים, היכולת הזאת לצחוק ולקטר יחד, לשתף בסודות אינטימיים. אלא שמשהו בקשר הסימביוטי גורם לא פעם לחנק של תכונות וצרכים של אחד הצדדים או שניהם. זה קורה לרוב לאנשים בעלי אופי תלותי, שמחפשים באחר משהו שחסר להם, וכאן אין השלמה אלא ויתור זמני שבסוף יתפרץ. הצד הטיפולי יותר בקשר עלול להתעייף ולרצות יותר שוויוניות, וגם הצד התלותי יותר עלול להתעייף מהמקום של הילדה הקטנה והנזקקת".

הפוטנציאל הזוגי

כדי להימנע מפיצוץ מכאיב כדאי לנסות להפוך חברויות חדשות כאלה ליחסים שוויוניים ואוטונומיים כבר מההתחלה, וכך לתת להם את ההזדמנות להחזיק מעמד. "זה אומר להימנע מאידיאליזציה של החברות", ממליצה שער־מנדל, "לא לוותר על האוטונומיה שלנו כפרטים בתוך הקשר, לזכור שהקשר מושפע מהערכים שאנחנו מייחסים לחברות, ושחברה טובה לא אמורה ולא יכולה למלא את החלל ולהפיג את הבדידות שאנחנו חוות בעקבות פרידה זוגית".

החברות הזאת יכולה לשמש כר ביטחון זמני, להקל על הבדידות, אבל לא למנוע אותה באופן מוחלט. "חשוב לוודא שהיא לא מונעת מאיתנו להכיר גברים ולנסות לממש את הפוטנציאל הזוגי שאליו אנחנו שואפות. שיחות הבהרה נעימות כאלה בתחילת הקשר ושמירה על מרחב אישי בתוכו עשויות למנוע פיצוצים עתידיים ולהבטיח שהקשר הזה ילווה אותנו שנים ארוכות, ובמידה".