באמצע החיים נתקלות נשים רבות בגבר חדש שמטלטל את עולמן ומציג בפניהן אפשרות לבגוד, אולי להתחיל מערכת יחסים חדשה. חלק מוותרות וחשות החמצה, אחרות הולכות על זה ולפעמים משלמות מחיר כבד. איך מחליטים? המומחים ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" מייעצים
שיר-לי גולן פורסם: 07.08.14 | מתוך YNET
הם חיים יחד כבר כמעט 20 שנה, מתפקדים נפלא כהורים ומפיקים הנאה מהיותם גם חברים טובים. אלא שהיא מוצאת את עצמה מתרחקת ממנו בלילות, בורחת מליטופיו, משתוקקת למגע אחר. היא כמהה לחידוש שמבטיח חבר המקלדת החדש שלה, להזדמנות שהוא מציע לחוות את עצמה שוב כאישה. לא אם, לא רעיה. רק היא והגוף שלה, רק היא וצרכיה וחלומותיה הכמוסים.
אלא שהריגוש הזה, התיאורטי, הווירטואלי, הופך את האיש שלה, את הגבר הישן לצידה במיטה, נמל הבית הבטוח והאהוב שהיה לה – ללא רצוי.
קונפליקט הזונה והקדושה
הדרישה החברתית למונוגמיה הולידה, באופן בלתי-נמנע, את דילמת הגבולות הזוגיים. זו יוחסה באופן מסורתי בעיקר לגברים, אלה ביניהם שחוו קונפליקט מול האישה שאיתם, שהתקשו לראות בה מושא לתשוקותיהם הארוטיות ברגע שהפכה לרעייתם החוקית, לאם ילדיהם. קונפליקט הזונה והקדושה היה גברי במהותו, בוודאי כל עוד הציפייה מגברים הייתה להצליח בחיים, להתקדם ולפרנס את המשפחה ללא פשרות, גם תוך התמודדות, באופן כזה או אחר, עם פיתויים לגיטימיים לכאורה.
נשים, מסבירה המטפלת הזוגית המוסמכת אריאל שער-מנדל, נתפסו בשלב הזה כמי שזקוקות לביטחון שמספק הגבר, כמי שממילא מגדירות את זהותן באמצעות יחסיהן, כמי שאמורות לעשות פשרות ולא לשאוף לאיזשהו מימוש עצמי עצמאי.
אלא שהזמנים השתנו. נשים בוגדות יותר, הן יוזמות 70%-כ ממקרי הגירושים והן לא מוכנות לוותר. הן גם פחות מסוגלות לחיות עם השקר, לנהל חיים כפולים, אומרת המומחית, ולכן נוטות ללכת עם בגידותיהן עד הסוף – להתאהב בגבר אחר ולנטוש למענו את זה שהיה שם קודם. אלא שעד הנטישה, ולפעמים עוד לפני מימושה הגופני של התשוקה לאחר – תהליך שעשוי לקחת חודשים ואף שנים – נשים חוות דילמה חדשה: בן הזוג נעשה פתאום, ובכן, משעמם.
שער-מנדל: "בעשורים האחרונים אנחנו חיים באיזו אשליה, ברצון שהפרטנר שבחרנו ימלא את כל צרכינו, בחלום על כך שאם רק נמצא את האדם הנכון – הוא יספק את כל צרכינו לעד. זה מזכיר את חוויית הרחם, את הסימביוזה בין תינוק בן-יומו לאמו, שרוצה ויכולה לספק את כל צרכיו. אלא
שממש כמו שקורה בינקות, כך גם בזוגיות – הסימביוזה הזאת לא נמשכת לאורך זמן, הקשר בהכרח חווה פשרות, אכזבות ותסכולים, והחוויה הראשונית הופכת לגן העדן האבוד. העובדה שנבחרנו על ידי הפרטנר הזוגי שלנו מאפשרת חוויה נרקיסיסטית עוצמתית, מה שגורם לנו להשתוקק לנאמנות הזאת. אבל לצידה מתקיימת הידיעה שיש בחירה, והיא מייצרת חששות שניעזב, איום שאיזשהו 'אחר' מהצד שלנו או מהצד השני ייכנס למיטתנו, וזה מלחיץ גם אם זה מוכחש.
על הרקע הזה, גם אם הזוגיות טובה, אם בן הזוג מיטיב ואין לנו הרבה תלונות כלפיו, יכול להיכנס פתאום 'אחר' כזה, שמטלטל את העולם. וזה יכול כמובן לקרות בכל שלב של הקשר: אצל מישהי שסוף-סוף קיבלה את הצעת הנישואים שכל כך חיכתה לה ופתאום הכירה מישהו אחר והתאהבה בו, או אצל נשואה בת 40 פלוס שפגשה ברחוב במקרה את האקס המיתולוגי שלה והאהבה ביניהם ניצתה מחדש.
הקשר בהכרח חווה פשרות, אכזבות ותסכולים (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
הקשר בהכרח חווה פשרות, אכזבות ותסכולים(צילום: Shutterstock)
האקסטזה כרוכה בסבל
לפרץ כזה של אהבה ותשוקה יש עוצמה של אקסטזה, והוא כרוך גם בסבל, כי מיד עולה ההתלבטות: האם לוותר על מה שנתפס כהזדמנות חיי, או לוותר על המשפחה שהקמתי. ומה שהיה לפני פריצת האחר לחיים רגוע, בסדר, גם אם קצת אפור, נראה פתאום ריק, משעמם, חסר, וצצה השאלה הבלתי-נמנעת: האם זה מה שמחכה לי עד סוף חיי"?
וזו שאלה מייסרת. כי בתחילת המסע הזוגי מתממש לרגע מצב מושלם לכאורה, שבו הצורך שלנו בביטחון וביציבות מתקיים בשלום לצד הצורך המנוגד במסתורין ובריגוש. אלא שעם הזמן נוצרת ההפרדה בין הצרכים הללו, ומי שאחראי לאספקת היציבות מתקשה בהכרח לספק גם את האלמנט הסוער, התשוקתי. והפיצול הזה קשה, אומרת שער-מנדל, כמעט כמו להידרש לבחור בין ימיננו לשמאלנו.
"נשים שמגיעות לנקודה הקשה הזאת, של התחושה שהן חייבות לבחור בין הבעל הטוב והמיטיב שלהן לבין המאהב שהוא כביכול הילד הרע של השכונה, נכנסות ללופ מורכב. אם הן מנסות להתנתק מהמאהב התשוקה רק מתגברת. אם הן שמות את הגבול בנשיקה, נניח, הופך כל ניתוק ממנו לגיהינום. ואם הן מחליטות לשכב איתו 'רק פעם אחת', כדי להוציא את התשוקה החדשה הזאת מהמערכת, הן מתקשות לעמוד בזה. וכיוון שתחושת ההחמצה קשה יותר משברון הלב הכרוך בבחירה, הן מתקשות לבחור.
"כיום, למרות ההתקדמות והמודרנה, רובנו עדיין מעדיפים גירושים על בגידה. נושא הנאמנות עדיין נתפס כערך עליון בחברה המערבית. אבל המסר החברתי הוא מסר כפול: מצד אחד אומרים לנו שאסור לעזוב את הבית, מצד שני ישנה התפיסה ש'חיים רק פעם ,"'אחת היא אומרת.
הבועה הקסומה
את קסמו של המאהב במשוואה הזאת אין צורך להסביר. הוא סודי, הוא מרגש, כל עוד הוא לא ממומש אפשר בעצם להלביש עליו כל פנטזיה שרוצים, הוא רחוק מהיומיום וקלקוליו ולכלוכיו. הוא בועה.
אלא שאם היחסים האסורים הללו לא מתגלים, מגיע מתישהו רגע הבחירה הבלתי-נמנע. יש נשים שנשארות עם בן הזוג ועם תחושת הפספוס, יש שנשארות עם בן הזוג ועוברות תהליך של השלמה ואפילו התאהבות מחדש, יש העוזבות את בן זוגן לטובת המאהב וזה מצליח, ואצל אחרות זה הופך לבכייה לדורות. למרבה הצער, אומרת שער-מנדל, אי-אפשר לנבא מראש את פוטנציאל הכישלון או ההצלחה בכל אחת מהבחירות האלה.
ההתאהבויות הפתאומיות האלה נוטות להתרחש יותר אצל אנשים שאישיותם תלותית יותר, מורכבת, מתלבטת באופייה, אצל בעלי האישיות המתמכרת (במקרה הזה, לריגושים) ואצל מי שחוו משבר, אישי או זוגי.
שער-מנדל: "במצבים כאלה מומלץ להיעזר באיש מקצוע, שכן הסודיות לא מיטיבה עם שיקול הדעת. בטיפול ניתן לבדוק את הערכים והעמדות, לבחון אם הם עברו שינוי ואם כן על איזה רקע ועד כמה אני שלמה איתם.
"חשוב להבהיר אם הכמיהה למאהב נובעת מאיזושהי תחושת ריק כללי בחיים, ואז הוא רק הפלסטר או האקמול לבעיה עמוקה הרבה יותר, או שמא זה התמכרותי ואז חבל להרוס הכל לטובת משהו שמחר כבר בהכרח לא יספק. ולפעמים אפשר לנסות להכניס את האחר הקיים בפנטזיה לקשר הזוגי באופן סמלי – באמצעות משחק, צחוק .'וכו
"בכל מקרה, מוטב לבצע את הבדיקות האלה לפני שנכנסים למימוש הגופני של התשוקה, כי המימוש טורף את הקלפים ומקשה על הבחירה".
נגישות
