היום אינו יום רגיל –
סוף סוף אזרתי אומץ וקבעתי פגישה עם מטפלת זוגית. היום יש לנו פגישה איתה בשעה 14.00. שעה אשר הפכה להיות במשפחה שלנו מתוחה סביב ארוחת צהרים משותפת.
אנו ממתינים בחדר ההמתנה של יועצת הנישואין – שנינו מתוחים ומעדיפים לעיין בעיתונים שעל השולחן, מה אפשר לומר ברגע כזה ? זוהי פעם ראשונה שלנו בפגישת יעוץ זוגי.
קיימת תחושה של תקווה וכוח – סוף כל סוף אנו עושים משהו על מנת לצאת מהמצב ההולך ומתדרדר בבית. קיימת גם תחושה של חשש וכעס – מה יקרה בחדר ? מה ייאמר ? מה נשמע מבן הזוג וכיצד הדברים ישפיעו עלינו מאוחר יותר ? הכעס על המצב שנקלענו אליו מציף אותי לעתים.
לרגע, עולות תמונות מן הזוגיות שלנו, ההתאהבות,החתונה,הטיול הקסום,לידת הילדים ורכישת הבית המרגשת. המסלול הרגיל והטוב עם קונפליקטים לפעמים אך שום דבר לא רציני, והנה למרות הכל, אנו ניצבים היום בחדר ההמתנה לקראת טיפול זוגי אשר אמור לעזור לנו להתמודד עם המשבר המשפחתי והזוגי שנוצר עקב הפיטורים שלו לפני 3 חד'.
הדלת נפתחת ואנו לפתע מביטים האחד בשני בתחושה שאנו יוצאים ביחד לדרך הזו, בתחושה שיהיה בסדר,כן יהיה בסדר. הטיפול הזוגי יעזור לנו ואף נחווה פתאום כהרפתקה משותפת, מין אדרנלין שהיה חסר לאחרונה בקשר שלנו-מין טיול אל הזוגיות שלנו.
הדלת נפתחת ואנו נכנסים יד ביד אל המסע החדש שלנו
נגישות
