במדינות אחרות זו תופעה נפוצה והמספרים הולכים וגדלים גם בישראל: יותר ויותר זוגות בוחרים לא להינשא, ולעתים גם לא לגור יחד. לפעמים זו תוצאה של ניסיון מר, לפעמים זה שומר על הקשר "טרי" ולוהט. מומחית מסבירה ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" מתי זה בריא לזוגיות – ומתי לא
שיר-לי גולן פורסם: 14.05.14 | מתוך YNET
השמלה הלבנה, הפרחים, טקס הקידושין, הטבעת, "אם אשכחך ירושלים," האלכוהול שנשפך כמים, הסלואו המתבקש וליל הכלולות, הוא-הוא ליל ספירת הצ'קים הגדולה. החתונה המסורתית, גם בגרסאות המתקדמות יחסית שנולדו לה בשנים האחרונות, הזינה לאורך שנים ארוכות, מן הסתם בהשפעת פנטזיות הוליוודיות, לא מעט חלומות.
הורים נטו לרצות לראות את הילדים "מסודרים", נשים צעירות החסירו פעימה לקראת ההצעה הרשמית ומה שיבוא בעקבותיה, גברים צעירים פיתחו חרדות ביצוע בנוגע לשבירת הכוס ולמחויבות הנלווית.
לכאורה נדמה שנגמלנו. החילוניות, ההתנערות ממוסד הרבנות וממה שהוא מסמל, האינדיבידואליזציה, רעיונות השוויון, כל אלה הרחיקו אותנו מהכמיהה הקדומה הזאת לנישואים.
גם הציניות תרמה את חלקה, וכמוה שיעור הגירושים שהולך ועולה ומוכיח שכתובה איננה ערובה לאהבה ארוכת ימים. וכמובן, האלטרנטיבות החדשות למשפחה הגרעינית המקובלת, ההולכות ונעשות לגיטימיות במקביל לקבלה (היחסית, יש שיאמרו) של סגנונות חיים ושל העדפות מיניות שאינם המיינסטרים.
95% מתחתנים
אלא שעדיין, רובה המכריע של האוכלוסייה בוחר באפשרות השמרנית, זו שבה החתונה היא חלק ממסלול החיים הכל-ישראלי הכולל שירות צבאי, טיול גדול למקומות רחוקים ולימודים באוניברסיטה. בזמן שבקנדה, למשל, 30%-כ מהאוכלוסייה נמנעים מחתונה רשמית, ובשוודיה מדובר ,36%-בכ אצלנו רק כ-5% מהאוכלוסייה אוזרים אומץ לחיות יחד (או בנפרד) כזוג ולא להתחתן. השיעור הזה גדל באופן שיטתי, גם אם איטי מאוד, ולכן סביר שהמצב עוד ישתנה.
בין אלה שמקיימים זוגיות ממושכת ללא חתונה ניתן למצוא ארבע קבוצות עיקריות, אומרת המטפלת הזוגית המוסמכת אריאל שער-מנדל: זוגות הומוסקסואלים, פסולי חיתון, אנשי פרק ב' וצעירים שמחליטים לחיות אחרת. שתי הקבוצות האחרונות עושות את זה לרוב מתוך בחירה ועיקרון ולא בשל אילוצים.
שער-מנדל: "בשני המקרים האלה החברה פחות מאוימת מההימנעות מנישואים רשמיים, או משום שמדובר באנשים שכבר היו נשואים או משום שהנטייה היא לראות בזה תחנה זמנית, שלב ביניים שביום מן הימים יוביל בכל זאת לחתונה. זה לא נתפס כחתירה תחת המוסכמות, אף שגם בקבוצות האלה יש רבים שמתייחסים להימנעות מנישואים פורמליים כאל דרך חיים.
"לפעמים זה קורה בלי להתכוון: עוברים לגור יחד כי זאת הנורמה וזה נעים ובעיקר נוח, וזה עוקף התנגדויות ופחדים ממחויבות, שהנישואים הרשמיים מעצימים. אחרים אומרים שהם אינם מאמינים במוסד הנישואים, או שהם מתנגדים להתערבות הממסד הרבני בחייהם הפרטיים, או שבעיניהם הפורמליות הרסנית לאהבה. ישנם גם כאלה שלא בשלים לזה ומעדיפים למצות את הכיף של היחד בלי כל המסביב, ואחרים שאינם בטוחים בקשר הזוגי המסוים שבתוכו הם נמצאים ולכן לא רוצים למסד אותו.
"לפעמים נוח להלביש על פחדים כאלה ואחרים את האג'נדה, ולפעמים האג'נדה אותנטית לגמרי. כל עוד שני בני הזוג שותפים לאותה דעה ושלמים איתה – זה מצוין. עם זאת, חשוב שכל אחד מאלה שבוחרים לא להינשא יבדוק עם עצמו אם זאת באמת בחירה משותפת. כי אם יש פערים בתפיסה בהקשר הזה – יצוצו בעיות בעתיד".
עוברים לגור יחד כי זאת הנורמה וזה נעים ובעיקר נוח (shutterstock) (shutterstock)
עוברים לגור יחד כי זאת הנורמה וזה נעים ובעיקר נוח(shutterstock)
בלי נישואים משקיעים יותר בקשר
זוגות שחיים יחד ללא נישואים, היא אומרת, נוטים להשקיע יותר בזוגיות. בין אם משום שהם צעירים ונטולי ילדים עדיין, או דווקא משום שבהיעדר גושפנקה חוקית נעדר מהקשר הזוגי גם הביטחון המוחלט בקיומו, והיותו הדבר היחיד המשותף (אין ילדים משותפים, אין רכוש משותף) מעורר רצון וצורך לטפח אותו.
כשמדובר באנשי פרק ,'ב למודי קרבות ואכזבות בדרך כלל, ההצדקה החברתית ברורה יותר, גם בשל היותם בוגרי הרבנות וגם מתוך החשש ש"יסתבכו" שוב. עם זאת, מדגישה המומחית, שלבים שונים בחיים יכולים לייצר אינטרסים חברתיים שונים, וגם תפקידי מגדר מסורתיים – כאלה שהיינו רוצים שייעלמו מהעולם – עדיין משחקים תפקיד במחזה הזה.
כך, למשל, לנשים באמצע החיים עשויה החברה לשדר שחשוב שימצאו שוב חתן, כזה שיבטיח את עתידן אחרי שיתחייב להן חוקית. לגרושות בנות 50 פלוס, לעומת זאת, שאולי צברו כבר רכוש, יוצע מסר אחר, חשדני יותר באופיו. תופעה נוספת האופיינית לחלק מהזוגות שנמנעים מרישום יחסיהם בטאבו היא הבחירה במגורים בנפרד, בחירה שלדברי שער-מנדל נגזרת ממידת המחויבות לקשר הזוגי.
"אם גרים יחד, ללא חתונה, מביעים רצון ונכונות לשלב את היצירה האישית של כל אחד מבני הזוג ולהפוך אותה למשותפת. הבחירה בחיים בנפרד בהכרח מצמצמת את המחויבות," היא אומרת. "זה יכול לקרות בגלל צלקות מהנישואים או צלקות מהגירושים, בגלל המורכבות המובנית כשיש ילדים או מתוך הידיעה שמבוססת על הניסיון האישי שזוגיות איננה נמשכת לעד, אז בשביל מה. וממילא, אחרי שמסתגלים לחיים לבד, גם אם יש ילדים בבית, לא קל לוותר על הנוחות".
בוחרים כל יום מחדש
בין היתרונות שמי שבוחרים בדרך החיים הזאת נוטים לייחס לה ניתן למנות את תחושת החופש והעצמאות, גם אם היא פיקטיבית במידה מסוימת, את הקלות הטכנית של פרידה אפשרית ואת תחושת הבחירה מחדש בבן הזוג כל העת – שהרי בלי ילדים/רכוש/חוזה רשמי נשארים יחד פשוט כי זה מה שרוצים.
אלא שאותם אלמנטים ממש, שמייצרים תחושת ביטחון אצל חלק מהאנשים, נתפסים כחסרונות אצל אחרים. המחשבה שכל קונפליקט יכול להסתיים בפרידה עלולה לערער ולעורר חרדות, בבחירה המחודשת התמידית מתערבבים גם כוחם של הרגלים והפחד להישאר לבד, ובסופו של דבר מדובר בשני עולמות נפרדים, שנפגשים אי-שם בדרך, בנקודות השקה ספציפיות בלבד.
זה גורם לכך שלא פעם, ברגעי משבר כמו גם ברגעים של אושר, בני הזוג האוהבים בעצם נשארים לבד.
שער-מנדל: "יש הרבה סוגים של חוזים זוגיים, התלויים בגיל, באמונות, בתפיסת העולם ובנסיבות החיים. בכל מקרה, זוגיות מושתתת על מחויבות, ואם אין תשתית כזאת, עם ההשקעה המתבקשת, הזוגיות תתקשה לשרוד לאורך זמן עם המהמורות שהחיים מזמנים.
"לכן, גם אם בוחרים לא להינשא, חשוב ליצור טקסים זוגיים ולהיות קשובים זה לזה ונכונים לעשות התאמות לשינויים שכל אחד מבני הזוג חווה".