השקופות (ידיעות אחרונות)

באנגלית ובצרפתית קוראים להן בפשטות "נשות הבית". אצלנו הן "עקרות בית", אף שמקור הביטוי בספר תהילים מתייחס לנשים עקרות. מדובר בנשים העובדות במשק ביתן, אינן מועסקות כשכירות ואינן מתוגמלות, כלכלית לפחות, על עבודתן. נכון שכיום יש גם גברים הבוחרים להישאר בבית, אולם מדובר עדיין במיעוט. ונשות הבית, למרבה הצער, נעשות לא פעם שקופות.

"אחת השאלות הראשונות שאנשים שואלים זה את זה כשהם נפגשים לראשונה היא 'מה אתה עושה בחיים?'" אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "בשאלה הזאת מקופלת הוודאות שאת צריכה לעשות משהו, בדגש על מחוץ לביתך. אדם מוגדר על ידי הסטטוס המקצועי שלו, העבודה שלנו היא חלק מהזהות העצמית שלנו. לכן כשאישה שהיא עקרת בית נשאלת שאלה כזאת, היא מרגישה לרוב מבוכה ושולפת תשובה מתנצלת בסגנון 'הילדים שלי קטנים אז אני איתם' או 'אני בין עבודות'. כשהאישה שלמה עם בחירתה להישאר בבית, הכל בסדר. לרוב במצבים האלה היא תבליט את האימהות ולא את עבודות הניקיון, ולא תחוש צורך להתנצל על הבחירה, כי זה גם טרנדי וזה נהדר. אלא שלא פעם ה'בחירה' הזאת אינה בחירה מלאה, היא תוצר של מצב כלכלי, חברתי או רגשי כלשהו".

מתחת לרדאר

כשעקרת הבית היא אם לילדים קטנים, הדברים ברורים ופשוטים יחסית: עומס המטלות עצום, הילדים חולים לעיתים קרובות, ובמקרים רבים הישארותה בבית משתלמת כלכלית יותר מיציאה לעבודה במשרה חלקית ואפילו מלאה. אולם כשהפרק הזה בחיים מסתיים (והוא תמיד מסתיים בסוף, גם אם קשה לנו להאמין שזה אכן יקרה), קשה יותר לחזור למעגל העבודה. מצד אחד, הבית מתקשה לא פעם להסתגל לשינוי. מצד שני, שוק העבודה המודרני מציב מהמורות לפני הנשים. בהיעדר תמריצים, רבות בוחרות בסופו של דבר בלית ברירה להנציח מצב שאינו הרצוי בעיניהן. השפעת המצב הזה על הזוגיות אינה מיטיבה.

"גם בעידן המודרני שלנו, אצל זוגות רבים יש החלטה מודעת שהגבר יהיה זה שיקדיש יותר זמן ואנרגיה בעבודה בחוץ, והאישה תהיה זאת שתישאר בבית כשהילד חולה", אומרת שער־מנדל. "או שהיא תעבוד מהבית ואז תדאג גם לבישולים ולכביסות על הדרך. ומעבר לזה, לפעמים ההחלטה היא שהיא תישאר בבית כי עבודתה ממילא אינה רווחית מספיק. התפקידים הזוגיים האלה מתקבעים וככל שהזמן חולף האישה נעשית שקופה, היא מתחת לרדאר של כולם: של בן הזוג ושל הילדים בבית, ושל הרשויות מחוצה לו. ובחברה שבה כולם רצים ומתקדמים ויש תחושת מחויבות לנוע כל הזמן, הקושי מתעצם. אישה במצב כזה מתאימה את עצמה לצורכי בן הזוג והילדים, היא עצמה תופסת פחות ופחות מקום, והיא עלולה להיעלם. גם לעצמה".

ואולי היא מאושרת ככה, טוב לה לספק את צורכי יקיריה.

"עדיין, אף אדם לא יכול ולא צריך להיות שקוף. כמובן, אם זה נעשה מבחירה אמיתית, אם יש תחושה הדדית של תרומה שווה, גם אם שונה, לבניית המשפחה ולחיזוקה, אם היחסים טובים ‑ מצוין. העניין הוא שלרוב, ברגע שצץ משבר כלשהו או שיש תקופה מורכבת ‑ התסכולים, הפערים בהתפתחות, התלות הכלכלית, כולם צפים מעל פני השטח ומתעצמים. ואז ייתכנו אמירות כמו 'את חיה על חשבוני', או 'בזכותי יש לך בית', וברגע אחד זה כבר לא 'שנינו יחד', ונוצרים מתחים. משברים כאלה יכולים לצוץ סביב שינוי כלשהו שאחד מבני הזוג עובר, או סביב אמירה שמשנה את הסטטוס קוו שהתייצב לאורך שנים, ופתאום התרומה העצומה של הנשים האלה לבית ולחברה אינה מוערכת בכלל".

וונדרוומן בבית

במצבים האלה יהיו זוגות שייפרדו. אחרים יישארו יחד בעיקר בשל החשש של נשים לצאת לדרך עצמאית אחרי שנים של תלות. אחרות, אמיצות במיוחד, מנצלות את המשברים הללו להתפתחות, יוצאות למצוא את עצמן מחדש.

"העבודה כעקרת בית היא 24/7, פול טיים ג'וב", אומרת שער־מנדל, "אבל אף אחד לא סופר את זה, כולל הנשים עצמן במקרים רבים. לפעמים הן מגיעות לזה בגלל הקושי לשלב בין הבית לעבודה, לפעמים בגלל שהן כנראה ירוויחו פחות אם יצאו לעבוד, לפעמים בשל השינויים בדרישות של מקומות העבודה. בנוסף, החוויה היא שה־Well Being של הבית ושל הילדים תלוי בעיקר באישה, והמעגל הזה בעייתי. כדאי לעצור לפעמים, לחשב כמה היינו מוציאים על כל אותן עבודות שהנשים שנשארות בבית עושות כדי להבין את הערך של עבודתן. עבודתן בבית שווה, והיא שווה הרבה מאוד, והן עושות אותה בחינם. לו זה היה מוערך, זה היה בוודאי תורם לתחושת הערך העצמי שלהן. לכן תמיכת בן הזוג, הערכתו והבנתו שזו גם עבודה רווחית וגם תמיכה במשפחה ‑ קריטיות".

מחקרים מלמדים כי התסכולים של נשים שנשארות בבית סובבים סביב שלושה גורמים: היעדר החופש, הקריסה תחת עול העבודות וההרגשה שהן אינן מוערכות. העבודה הסיזיפית המרוקנת במשק הבית הפרטי יוצרת חוסר שוויון, שמוביל לירידה בקרנה של האישה בעיני בן זוגה ובעיניה שלה. ואז, הוונדרוומן הביתית תחווה בעיקר בדידות ודכדוך.

אפשר להישאר בבית ובכל זאת לשמור על אורח חיים שוויוני, אבל רק בתנאים מסוימים: "אם רואים בזה חלק ממכלול של עבודה משותפת, אם המסר הוא ששנינו יחד עושים הכל, אם מתעניינים זה בזה ומאפשרים זה לזה להכניס תוכן לחיים ולחוש משמעות גם מחוץ לבית, ואם מביעים הערכה זה על תרומתו של האחר ומבהירים חזור והבהר שאפשר לשנות את המצב אם אחד הצדדים מעוניין בכך".