מה עושים כדי לקיים את ההחלטות הזוגיות החשובות שאנו מקבלים ביחד? • קודם כל, מתחילים בקטן
שיר-לי גולן, פורסם ב16.06.2016
קצת כמו ההחלטות להפסיק לעשן/להתחיל דיאטה/לסדר את הארון, שמתקבלות בין אדם לבין עצמו ומתנפצות על קיר החיים עצמם, כך גם החלטות זוגיות שונות מוצאות יותר מדי פעמים את דרכן לפח האשפה של ההיסטוריה מלאת החלומות והציפיות הלא ממומשים. בסיומה של שיחת יחסינו לאן מזדמנת מתקבלת ברוב טקס ההחלטה לבלות יותר ביחד, לעזור יותר זה לזה, להפתיע זה את זה במחוות רומנטיות קטנות, להשתדל. הכוונה ישנה, גם הרצון הטוב, אבל משהו משבש את התוכניות היפות – ולא במקרה.
"ההשקעה ההדדית האופיינית לשלבי תחילת הקשר הזוגי, שמתחיל בהתאהבות, אינה כרוכה במאמץ", מסבירה המטפלת הזוגית והמינית אריאל שער־מנדל. "אנחנו רוצים לשמח זה את זה ועושים כל מה שנדרש לצורך העניין בקלות, בהנאה ובלי שום תחושה של עבודה. אלא שעם הזמן האנרגיות הולכות באופן טבעי ומתחייב למקומות אחרים, ההשקעה בזוגיות פוחתת, ועל פני השטח מצטברים אכזבות, הענשות ודם רע. בשלב הזה בדרך כלל מתקיים איזשהו דיאלוג שבו מקבלים הפרטנרים החלטות שונות שתכליתן אחת – לשנות משהו כדי שיהיה טוב יותר. זה יכול להיות לצאת יותר, לעשות יותר סקס, לסייע יותר במטלות הבית, לצעוק פחות על הילדים או זה על זה, לבזבז פחות כסף, לחזור מוקדם יותר מהעבודה, לבקר יותר את הורי האחר. כל ההחלטות האלה במקומן, הן טובות ונכונות, אבל הבעיה היא שלרוב זה מחזיק שבועיים־שלושה ואנחנו חוזרים לסורנו, להתנהגות שפוגעת באחר ובקשר עצמו".
זאת הנקודה שכולם מכירים, שבה הנטייה היא לחוות ייאוש, לאבד את האמונה שאנשים יכולים להשתנות, שמצבים יכולים להשתפר. העובדה שגם ההחלטות האישיות שלנו אינן מיושמות לאורך זמן מבהירה בקלות מדוע כשזה מגיע להחלטות זוגיות, היישום מורכב הרבה יותר. "הרצון לשנות נובע מהצורך האנושי להרגיע משבר, לרצות את בן הזוג או את המשפחה, להתאים את עצמנו לנורמה ולסדר את המציאות כך שתתאים לתמונה המופנמת שיש לכל אחד מאיתנו לגבי זוגיות", אומרת שער־מנדל, "אבל חשוב לבדוק לעומק למה הבטחנו מה שהבטחנו ולמה לא קיימנו".
לעצור את המשחק
הסיבות לאי־קיום הבטחות שונות ומגוונות:
- אמונות מופנמות שמחבלות בניסיון לשנות. בהן "זוגיות לעולם נכשלת בסוף", "אני לא ראוי/ה לאהבה". חוסר האמונה ביכולת להצליח ולאהוב גורם לתחושה שאין טעם להתאמץ ולהשתדל, כיוון שזה ממילא לא יצליח.
- הפחד להצליח מול המורכבות שייצור השינוי המיוחל. למשל, "אם הזוגיות תהיה טובה נצטרך להתחתן", כלומר להתחייב לקשר, לעמוד בציפיות הפרטנר, וזה עלול להיות מלחיץ, עד כדי העדפה להיצמד לאזור הנוחות, גם במחיר ויתור על התפתחות.
- הצורך לשמור על האני. במקרים האלה כישלון ההחלטה הוא תוצאה של אסטרטגיה, של הרצון להוכיח שהשינוי בלתי־אפשרי כיוון שזהו המקום היחיד, לתחושת הפרט, שבו הוא יכול להישאר הוא עצמו. הציפייה מהפרטנר שיקבל אותנו "כמו שאנחנו" עלולה להוביל למאבקי כוחות לא פשוטים, שכן במקום להגיד מראש "לא" להחלטה, הוא יגרום לה להתמסמס לאיטה, ובאופן מתסכל ביותר.
- חוסר רצון הדדי להגיע למחויבות ממשית. זה אמנם משותף לשני בני הזוג, אבל בהכרח מייצר תחושת זיוף בתוך הקשר.
- רמייה עצמית שנובעת מהדחקת הבעיות העמוקות יותר. בסגנון "אם רק אוריד יותר את הזבל, הכל בינינו יהיה מושלם". כן, בטח.
- ריקוד זוגי של מי שחווים פחד מבליעה ופחד מנטישה. ולכן מעדיפים להתנהל במרחב שבין ריחוק לקרבה, רדיפה ונרדפות.
- חשש מאקטיביות. גם במחיר תחושות של קורבנות וכישלון.
"אם הזוגיות טובה, סביר שההחלטות הזוגיות האלה ייושמו ויובילו לשיפור ולארגון מחדש של הזוגיות, הציפיות ממנה והעבודה עליה", אומרת שער־מנדל. "אם זה לא קורה, ההחלטות האלה לא יעבדו, ואז צריך לעצור את המשחק ולהבין מה באמת לא עובד בזוגיות הזאת. ייתכן שיש קושי במחויבות לתהליך, כיוון שיש ברקע כעסים אחרים, לבטים, חוסר יכולת לסלוח על חטאי עבר ועוד. התקיעות מחייבת הבנה של הגורם העמוק לה ומה היא משרתת. לפעמים הרצון להיות יחד לא מספיק, שכן יש חלקים אחרים שלא נלקחים בחשבון, קולות שלא באים מספיק לידי ביטוי וזקוקים לעיבוד ולתשומת לב. ולפעמים מטרת התקיעות היא להביא את הקשר אל סופו בצורה פסיבית".
לחזק את האמונה
כדי שהתוצאה תהיה אחרת, הרסנית פחות, נדרשת עבודה עצמית וזוגית, לעיתים בסיוע איש מקצוע. "כדאי להבין מהו השינוי שאנחנו מעוניינים להשיג ומהי מטרת־העל שלו", אומרת שער־מנדל. "לפתח מודעות לדפוסים המופנמים שלנו, אבל גם לחזק את האמונה ששינויים הם דבר אפשרי ולקחת אחריות על החיים כדי לשנות, למרות אותם דפוסים. מעבר לזה, צריך להפסיק לראות בשני את האשם, השולט, ולהתחיל להתייחס אליו כאל פרטנר אמיתי ולדבר, בכנות ובפתיחות, על הדברים שהיינו רוצים לשנות".
אחרי שהבנתם מה מחייב עבודה ולמה, היא ממליצה על פתיחה מינורית.
"לבחור משימה קטנה אחת, כזאת שאפשר להצליח בה, כדי לחוות הצלחה שתדרבן להמשיך, וכמובן, לאפשר לשני הצדדים לבטא את רצונם ואת דרכם לביצוע השינוי, כדי שהדברים יהיו אותנטיים ומכאן שיוכלו להמשיך לקרות. אם הוא יביא לה פרחים פעם בשבוע בלי שהוא מאמין בזה, זה ייכשל.
"העשייה חייבת להיות תוצר של דיבור רגשי, אמיתי, ולא של מפרט טכני כלשהו. ככל שנהיה צנועים וסלחנים יותר כלפי הפרטנר, כך הסיכוי להצליח ולשנות באמת יגדל". •
נגישות
