קנאה הורסת, קנאה בונה (ידיעות אחרונות)

הן כרוכות זו בזו מאז ומתמיד; האחת נפלאה וקשה, האחרת קשה ותו לא – אהבה וקנאה. לכאורה, הן מנוגדות זו לזו, אך למעשה הן מזינות זו את זו. "זריקת קנאה היא הדבר היחיד היכול להציל מערכת יחסים שהשגרה פגעה בה", מצטטת הפסיכותרפיסטית וכוהנת המיניות אסתר פרל את אלן דה בוטון ("איך פרוסט יכול לשנות את חייך"), בספרה החדש, וקובעת: "לפעמים הקנאה יכולה להציל את האהבה".

בפרק מרתק בספרה "סיפור מהצד – בחינה מחדש של הזוגיות המודרנית" (בהוצאת כנרת), בוחנת פרל, מטפלת זוגית, מרצה ונואמת מבוקשת ביותר ברחבי העולם, את סוגיית הקנאה על פרשנויותיה השונות בתרבויות שונות, ועל השלכותיה המגוונות על זוגות.

"הקנאה מוכרת בכל רחבי העולם כמניע לפשעי תשוקה. היא נתפסת בתרבויות אחדות ככוח הרסני שיש לרסנו, ואילו באחרות – כבת לווייתה של האהבה, כשומרת הסף של המונוגמיה וכהכרחית לשימור הזוגיות", היא כותבת.

מחקרים סוציולוגיים מלמדים כי עד שנות ה־70 נתפסה הקנאה לרוב כרגש טבעי הנלווה לאהבה, ונשים נדרשו לשלוט בה בעצמן ולהימנע מלעורר אותה אצל בעליהן. מאוחר יותר סר חינה המפוקפק ממילא, והיא נתפסה כשריד לא הולם של מודל הנישואים הישן והלא־שוויוני. בעידן החדש, ברוח השוויוניות, מציינת פרל, איבדה הקנאה את הלגיטימיות שלה והפכה לדבר שיש להתבייש בו.

הקושי הפרדוקסלי מובנה בה: היא מותנית בקיום אהבה, אבל אם אנחנו אוהבים – לא ראוי שנקנא. זה כמובן לא מונע מאיתנו לקנא. לכן, קובעת פרל, יש לגלות הבנה כלפי הרגש הזה ולא להדחיק אותו.

"ברור שלעיתים קנאה עשויה להרחיק לכת למקומות לא רצויים", היא כותבת, "באפשרותה לאכּל ולערער אותנו, ובמקרים קיצוניים להוביל לתוקפנות ואף לאלימות. אבל במקרים אחרים היא עשויה להיות גחל לוחש אחרון במערכת יחסים שנשרפה כמעט כליל, ולכן היא עשויה להיות גם אמצעי להצתה מחדש של האש".

האומנם? "בהחלט", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "כמטפלת התחברתי מאוד למשפט שכתבה פרל, 'בגידה אינה רק חוזה שהופר, היא בעיקר לב שנשבר'. יש היגיון בשימת הדגש על הכאב, שנובע מהבנה שגבר שאני אוהבת מעדיף אישה אחרת. זו התמקדות בקנאה הבסיסית עצמה, לא במעילה באמון ובכעס שהיא מייצרת. ניסיוני בקליניקה מלמד שלקנאה יש תפקיד ברצון וביכולת להחזיר את האהבה ואת התשוקה, היא משמשת לא פעם כזעם ארוטי שנותן כוחות לכבוש מחדש את לב האהוב שאיכזב. ולא כי הוא 'שייך' לי, אלא משום שאני אוהבת אותו. למרבה הצער, יש מקרים שבהם הקנאה העזה מובילה להרס עצמי, אבל בדרך כלל, בעבודה נכונה, היא עשויה לעזור לשפר את השפה הארוטית של בני הזוג ולעורר בהם רצון לשינוי ואנרגיה לעשותו".

זה נובע, מסבירה פרל בספרה, מכוחה העצום של הכמיהה למה שאינו ברשותנו. אבל יש לזכור שהקנאה ניזונה מספק, היא מציינת, וברגע שהספק הופך לוודאות, היא הופכת לטירוף או חדלה להתקיים.

שער מנדל: "הקנאה היא רגש טבעי. החברה משדרת לנו שהוא שלילי ומעיד על חולשה, ולכן לא נוח לנו להודות בקיומו, לשמוע עליו ולדבר עליו – וחבל. לפעמים הקנאה מתעוררת איכשהו כשאנחנו נרדמים בשמירה ואז חוטפים סטירת לחי כלשהי, שמדרבנת אותנו לעצור, לקחת את עצמנו בידיים ולהחיות את הקשר. כשזה קורה, הקנאה היא חיובית. היא מניעה לפעולה ולהתקדמות. כשהקנאה מעוררת רק כעס ומובילה להצבת דרישות ומגבלות לאַחֵר, כדי לא לחוש בה – היא בעייתית. לעיתים היא צצה מתוכנו בגלל בעיות בדימוי העצמי ובביטחון העצמי, ולפעמים היא תוצר של הרצון לשלוט באחר. אגב, יש אנשים שמתמכרים לה, כנראה בזכות עוצמות הרגש ותחושת החיוּת שהיא מייצרת. אנשים כאלה מייצרים דרמה ומעוררים את הקנאה, כדי לחוש מחדש את הביטחון בלהיות יחד. צריך לזכור שעל אף הכמיהה הגדולה שלנו לביטחון בכך שהפרטנר שבחרנו יהיה איתנו ושלנו לעד, איננו יכולים אף פעם להיות בטוחים שזה אכן יקרה, ואנחנו נוקטים צעדים שונים כדי להתרחק מהפחד הקמאי הזה. אנחנו מדחיקים ובונים מנגנוני הגנה, כי אי־אפשר לחיות בפחד נון־סטופ. והעניין עם הקנאה הוא שהיא נוגעת במקום הזה ומעוררת אותו. כל עוד זה קורה במידה זה טוב, צריך לשחק איתה בעדינות ובעיקר חשוב לדבר עליה".

ופרל מסכמת: "אין ספק שקנאה שמקורה בתפיסות פטריארכליות של קניין ראויה מאוד לבחינה מחדש. גם אין ספק שמערכות יחסים שבהן בני זוג שואפים לבעלות על כל מחשבה של בני זוגם זקוקות לחיזוק באמצעות התרת הרסן. אבל לפני שנשגר את הלב הקנאי לדפי ההיסטוריה, מן הראוי שנטה אוזן גם ללחישות של ארוס. בעולם שבו האיום הגדול ביותר על מערכות יחסים ארוכות טווח הוא בדרך כלל שקיעה בחדגוניות, בשגרה ובהרגל, בוודאי יותר מאשר רגשות מערערים כמו קנאה, ייתכן שלזעם הארוטי הזה יש תכלית מועילה, אם נהיה מוכנים לשאת את הפגיעוּת הנלווית לו".